ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים

הרגע גמרתי לקרוא את הספר החדש ואני רוצה לומר לכם שהוא נפלא ורב-קסם וכתוב יוצא-מן-הכלל. התיאורים, השתלשלות העלילה, הרגעים הקטנים והגדולים, התובנות -- כולם עובדים חזק ומשלימים זה את זה. בשלב מסויים אפילו הזלתי דמעה: זה ברגע שאמנון, ביום הראשון בבית-ספר, רוצה ללכת הביתה ומושון בא ואומר לו: שב! רגע נדיר, נכון, נפלא ונורא גם יחד. אני זוכר את "פרצוף צנע", שהיו בו בעצם כל-כך הרבה אלימות, מילולית ופיזית, בצד כל השאר כמובן, והנה פה, הילדים ההם יודעים להיות חברים טובים כל-כך, להכיל את האחד מהם שקרה לו האסון, לקבל אותו, לחזק אותו.

יופי של ספר.

יהודה אטלס

ספר פיוטי ומופלא המתעד בעדינות וברגישות את תקופת הצנע בראשית ימות המדינה דרך .ספור חברותם האמיצה של אמנון וברוך

מחלת הפוליו, טיארות, תלושי מזון, שוק שחור של מזון המושגים הללו מככבים בליבה של העלילה היפיפה והאותנטית .

הספור מתרחש בשכונת צריפים קטנה בתל אביב, ומתאר בחיבה ובאמפטיה את האנשים קשיי היום ואת עולמם של הילדים, המבלים ביחד את זמנם הפנוי במגרש העפר של השכונה, מתחלקים במשחקים ובחלומות , ויוצרים ביחד טייארה ענקית בעלת שלושה ראשים.

בעיקר מרגשת עד דמעות ספור החברות המיוחדת בין הילדים, הסיוע לו זוכה אמנון, ילד שחלה והפך לנכה ויוכל מעכשיו ללכת רק כשרגלו נתונה בסד ברזל .

האופן בו מתואר עולמם של הילדים, את החברות וההתגייסות למשימה המשותפת, מוחק את גבולות הזמן ומצליח לקרב את אותה תקופה לקוראים הצעירים של ימנו. האיורים בשחור לבן, רישומי קו עדינים שמחיים את שנות החמישים על התום והחברות שאִפיינו את אותם ימים .

מאת: טלי בשוראי יצקוביץ אתר תפוז

בשפה קולחת וזורמת מעביר אותנו ברוך אל מחוזות ילדותו בשנות ה50 . תקופת צנע .בעיות של קיום יומיומי , חיים של שכנות פתוחה , חברות אמיצה ובעיקר שיחות שיחות נפש ואיכפתיות: חבר לחבר ,אדם לאדם ,ילד לילד .

ובמרכז הספר מחלת הפוליו שהפילה עצב על משפחות שילדם נפגע מהחיידק וחלק מגופם שותק. כך קרה לאמנון חברו הטוב של המספר. תמונות תמונות מן העבר עוברות לפנינו וקשר אחד אמיץ ומיוחד נשמר – החברות. אמנון וברוך הם חברים טובים המצטיינים במשחקי דמיון. הנה הם מתכננים , מפליגים, יורים, מנצחים ונרגעים.

בתהליך איטי והדרגתי משתקם אמנון . והקוראים עוקבים ומזדהים עם חיבוטי הנפש של חברו ברוך.

מאת חולית באתר "תפוז"

כאשר פתחתי את ספר הקריאה "הצוללת של אמנון ושלי" מאת ברוך תור רז...כמעט וחשתי שעשיתי טעות .

אישית נהניתי אמנם מכל שניית הקראה לילדי בני השבע והעשר, אך חששתי שמפאת גודש המושגים שנס ליחם מן העולם, מושגים כדוגמת: טאיירה, פיילה צנע", "שוק שחור" ועוד שכאלו, אשאר מהר מאוד לבדי בשולחן ארוחת הערב " .

מהר מאוד חששותיי התבדו . לאחר הסבר קצר של מושגים אלו שנלוו לתקופת העוני והדוחק הכלכלי של שנות החמישים בישראל הילדים כבר היו מרותקים ופיהם נפער למחצה במהלך מרבית זמן הקריאה. שלא נדבר על הסברים שהם העניקו לי כאשר יצאתי מריכוז. כמו:

"אמא, אבא של ברוך כועס עליו כי הלך דרך הרחוב של 'השוק השחור' והבריח קופסאות של בשר משומר. לא הבנת?"

בעבורי הייתה זו חגיגה אמיתית לשוב לסיפורת נעורים כ"אורי" "תרנגול כפרות ועוד ספרים שברקע מובאים חיים ומושגים תקופתיים, על אחת כמה וכמה לנוכח העובדה שהמושג "מעברות" מעולם לא היה אלמנט היסטורי מת בעבורי, לא אשכח לעולם את חברתי לינדה שגרה בצריף האחרון שהיה ליד פסי הרכבת שבקרית-חיים בה גדלתי .

כמה יופי וכמה סמליות גלומה בעלילה המתחילה בילד שמצבו הפיזי מתדרדר בשל מחלת הפוליו, בעוד שהוא וחברו, גיבורי הספר מדומים לפרפרים העפים אל האור.

דווקא מתוך המגבלה הפיזית הזו והעוני הקשה, נולד חופש מחשבתי, דווקא הקושי הוא שגורם לדמיון להפוך לצורך בסיסי כל כך. כך עפים להם הילדים על .כנפי הדמיון אל מחוזות רחוקים, כצוללת למעמקים וכעפיפון אל הרקיע שיא היופי הזה מודגם באחד המשפטים המסיימים את הספר, כאשר רוצים :הילדים לתפוס את העפיפון, אך אביו של ברוך אומר

"!לאדם יש נשמה שצריך לפנק אותה במשהו שרק מסתכלים עליו - בלי לגעת" ...

ואכן נשמותיהם מקבלות את הפינוק המיוחל ועל אותו עונג בדיוק מתרפק המספר, עונג העבר .

דווקא המחסור והמצוקה הם שמובילים לאותן הרפתקאות שכה חסרות היום לילדינו מוכי הקידמה, מי שרוצה לחזור לזמנים בהם את הטלוויזיה החליפו "חיי רחוב" במובן הבריא והמעשיר של הדבר, מי שרוצה להרגיש את התחייה הנוסטלגית של טעם ילדות בשנות החמישים המוקדמות ואולי גם להכיר לילדים בדרך החוויה עולם היסטורי שזר להם בדרך כלל, מוזמן להיכנס לתוך הספר הקסום הזה שלמרות שהוא מוגדר כספר נעורים, הלא שבתי בת השבע רותקה אליו לא פחות מאחיה הגדול .

שלא נדבר על ילדים בני שלושים פלוס כמוני .

נפלא.

גלית באתר "תפוז"

חזרה