חלק שני: שבע טחנות

פרק ראשון: העניבה

מושון, "פרצוף צנע", עשה עצמו טרוד כל-כולו בכריכת החוט סביב הפוֹרְפֶרָה החצי-שבורה שלו - כשלמעשה הביט בדבר שהיה נשגב מבינתו: העניבה שלי.

ולא רק הוא, כולם-כולם: דָוִי וניסים, רפאל ויקו, שבתאי ועוזיאל וכל מי שהיה שם היה כורך במרץ חוט סביב הפוֹרְפֶרָה שלו ובו בזמן מסתכל בי ובעניבתי, שבגלל הרוח נעורה בה רוח חיים והיא התחילה לכשכש כזנב של כלב עזוב, חסר בית, המתחנן שיקבלו אותו, שמישהו יסכים להיות אדונו!

אבי ואימי לא הבחינו, כמו תמיד, בכלום. אבי היה לבוש מכנסי שבת בצבע אפור-בהיר וחולצה לבנה מגוהצת ואימי לבשה שמלת פרחים כחולים ענקיים, שהתנועעו כל פעם שהציבה חוד עקב נעלה על בלטה. כמעט כל הבלטות של המדרכה היו שבורות. ומי שבר אותו אם לא "ילדי רחוב" אלה המתחרים זה בזה במשחקי פורפרות? אני עצמי הייתי מסורק למשעי, נעול נעליים חומות מצוחצחות, ששרוכיהן נקשרו בקפדנות, גרביים לבנים, מכנסיים קצרים בעלי כתפיות בד וחולצת משבצות ירוקה. בעיני אימי היתה העניבה החשובה מכל השאר וכשכרכה אותה סביב צווארי נהרו פניה מאושר. "קֶה אֶרְמוֹזוּרָה", איזה יופי, אמרה ומחאה כף, הודפת אותי אל הראי, כדי שאציץ על עצמי ואתפעל מעצמי יחד איתה. אז, יכולתי להסתכל בלי בושה על עצמי, כשזרועותיה מגינות עליי. אבל, עכשיו, חשוף לגמרי באור שמש רכה של יום שבת קודש, יום שבו אבות יושבים בגופיות לבנות בחצרות, לוגמים קפה ולועסים פַּשְׂטֶלִיקוֹס* ממולאים כל-טוב: בבוקר כזה לא נעלתי את נעלי העור החומות אלא נעלי עופרת כבדות. בקושי יכולתי להזיז את רגלי ופעמיים מעדתי וכמעט נפלתי. ברכות "שבת שלום" נשלחו לעברנו מעבר לגדרות כחיצי-לעג ואני הרגשתי כיצד הם ננעצים בגבי. לא על מדרכה שבורת בלטות פסענו - היינו מפלסים דרך בשביל-ג'ונגל, חשופים לחיציהם המורעלים של פראי-אדם!

ליד צריפו של שבתאי עצרה אימי לדבר עם אימו.

אבי קטף פרח חבלבל כחול ומיד צץ מן הסבך ראשה של קלרה. לבי הלם בחוזקה. גם מבטה נצמד אל עניבתי. רוח לא נשבה והעניבה נחה על חזי ללא תנועה.

אמהּ שלחה את ידה מעבר לגדר, כלשון ארוכה של זיקית ולטפה את לחיי. 'קֶה נִינְיוֹ אֶרְמוֹזוֹ', איזה ילד יפה, שיבחה אותי. ואני עמדתי כמו גולם, בידיים ריקות, בלי שום פוֹרְפֶרָה נהדרת, כמו כל האחרים, או כל דבר אחר, שיכולתי בעזרתו לזכות בהערצתה של קלרה והסמקתי.

היא אף פעם לא תאהב ילד כמוני, ידעתי, ואפילו אם אלך אלף פעמים עם הורי ואחי לירקון או ל"גן מאיר"!

הייתי נשאר להתחבא יחד איתה בין החבלבלים - ואם לא, הייתי הולך להסתכל איך אחיה שבתאי מרים את הפוֹרְפֶרָה שלו מעל האדמה אל כפו הפרושה, מרים אותה גבוה למעלה, כדי שכולם יראו איזה זמן ארוך היא מסתובבת!

הייתי ילד מצחיק עם עניבה מצחיקה, שלא יכול להיות אפילו רגע אחד בלי האמא והאבא שלו. כולם יכלו לעשות המון דברים בלי האבא שלהם ורק אני לא.

כשהגענו לקצה המדרכה ועברנו על פני הצריף האחרון, שמענו קולות המולה גדולה מאחורינו. הילדים רצו, מושון ושבתאי בראשם, השיגו אותנו וכשהיו ממש לידינו, דחפו אותי ומשכו בחוזקה בעניבה עד שכמעט נחנקתי. אמי ניסתה לגונן עלי, ואבי אפילו הצליח לחבוט על ראשו של שבתאי. עוד שני צעדים והיינו בחוץ. חצינו את קו הגבול.

יצאתי לחופשי!

* פַּשְׂטֶלִיקוֹס : מאפה מבצק עלים.

חזרה