ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים

א.

דבר ראשון פער סבי את פיו ונתן למים לגלוש מהבקבוק ישר אל תוך גרונו. עמדתי והסתכלתי במים בלי לדעת שבעוד כמה ימים רק המחשבה עליהם תבהיל את סבתי-החורגת וידה ואת כל הירקנים של שוק "לבנדה".

אחרי שחצי ממה שהיה בבקבוק התרוקן, ניגב סבי את אצבעותיו באחורי מכנסיו והוציא מהכיס ניר כתום מקופל. גרגירים גדולים של זיפזיף נצמדו אל הניר כמו חלזונות.

כשניקיתי את הניר ופתחתי אותו נשר ממנו קילוח-חול. היה לו צבע חום-בהיר, כצבע תלתלים של ילדה. אמי, ריקולה, ווידה, סבתי-החורגת, הביטו בחול וחיכו שייהפך לציפור.

אבל, אני לא הייתי קוסם. הייתי נכדו של פועל בנין, שקיבל שי לכבוד האחד-במאי: כרטיסים להצגת "אויב העם", בתיאטרון הקאמרי!

אבי צלצל בפעמון האופניים, כמו להכריז על הפסקה בהצגה, הציץ בכרטיסים שבידי וצחק.

"למה אתה צוחק?" שאלה אמי.

"אני שמח שסוף-סוף גילה זרובבל, ממועצת פועלי תל-אביב, פועל אמיתי, ולא נתן את הכרטיסים לפקיד ב'קופת-חולים'," אמר אבי.

"סבא הוא פועל אמיתי," הגנתי על סבי.

"לפי איך שהוא נראה, אתה צודק," אמר אבי. הוא לקח ממני את הכרטיסים וקרא כל מילה בצימאון של אדם שלא קרא כלום כל היום.

סבי ייבש בשרוול החולצה את שערות חזהו וסיפר לאמי מה אמרו נפתלי ואברם על המתנה שרצה זרובבל להעניק להם לכבוד האחד במאי.

"זה תלוש בשביל לקבל בהנחה מכנסים בא.ת.א.?" שאל נפתלי בשמחה.

"זה לא בשביל לקנות," אמר זרובבל.

"אז למה אתה קורא לחתיכת הניר הזו מתנה?" שאל אברם ונופף בכרטיס מול פניו של זרובבל, שהתכסו בטיפות של זיעה.

"אתה יכול ללכת להצגת תיאטרון בחינם," אמר זרובבל.

"לבד?"

"כן, זה כרטיס ליחיד."

"בלי האישה ובלי והילדים?"

"אני לא יכול לתת לך יותר מכרטיס אחד."

"אני לא הולך לשום מקום לבד," אמר אברם והושיט את הכרטיס לזרובבל.

"הנכד שלי אוהב תיאטרון," אמר סבי וחטף את הכרטיס של אברם בעודו באוויר. ואחר-כך הרגיש סבי דגדוג בגב. היה זה נפתלי, שהסתיר את כרטיסו מאחורי גבו של סבי והרשה לו לקחת גם אותו.

"למה אתה לא קבלת כרטיסים?" שאלתי את אבי.

למען האמת, רציתי מאד ללכת להצגה יחד אתו ולא עם סבי. אבי קרא את כל הביקורות על ההצגות ב"דבר" והכיר שמות של מחזאים ושל שחקנים, ולא פעם דיבר על מאיר מרגלית כמו שמדברים על חבר.

"כי זרובבל חושב שחברי קואופרטיב אג'ד לא ראויים למתנות-חינם," אמר אבי. "אנחנו טובים רק בשביל לשלם את המסים וכשאנחנו מבקשים משהו זרובבל מרצה לנו על חשיבותה של ה'עזרה ההדדית', ועל זה אין לי כוח לדבר אתך עכשיו."

"אני יודע מה זה 'עזרה הדדית'," אמרתי.

נשארנו לבד, כי הדיבורים על ההסתדרות הבריחו את סבי ואת אמי. אבי רצה גם הוא ללכת ולהתרחץ, אבל הוא לא היה יכול לעזוב בלי תשובה.

"פלא-פלאים שאתה יודע מה שהרבה לא יודעים, צריך לרשום אותך ב'ספר הזהב' של הקרן הקיימת," אמר אבי והלך.

ב.

ל"אחד במאי" היה אותו השקט של יום השבת, אבל השירים התחלפו. במקום לשיר את 'אדון-עולם', שר אבי, 'קום התנערה עם חלכה, עם עבדים, מזי-רעב'. השמים היו כחולים, נקיים מענן. אבי הסתכל בשמים כמו שמסתכלים במחברת חשבון מליאה פתרונות לא נכונים.

"במוסקבה השמים עכשיו אדומים," אמר אבי והלך למטבח לעזור לאמי לחתוך חצילים לפרוסות.

אמי טגנה את פרוסות החצילים, ואחרי הטיגון העבירה אותן לקערה. אבי לקח את הקערה אל השולחן שב'הול' והניח אותה קרוב לכרוז של "מפלגת פועלי ארץ ישראל", שהודפס באותיות אדומות.

"הייתי סקרן לדעת מה היה ד"ר תומס שטוקמן אומר על הכרוז," אמר אבי, בלחש, לעצמו, והתחיל לרסק במזלג את החציל המטוגן.

"מי זה תומס שטוקמן?" שאלתי.

"היום אחרי הצהרים תפגוש אותו בתיאטרון הקאמרי," אמר אבי.

"גם הוא קבל כרטיס-חינם?" שאלתי.

אבי עזב את המזלג והתבונן על כפות-ידיו כאילו הן אשמות שנולדתי. "ד"ר שטוקמן הוא גיבור המחזה של איבסן," אמר אבי בשקט, שתפקידו היה לרסן את הכעס, "ועכשיו, לך למטבח, רחוץ עגבניות ומלפפונים ותתחיל לחתוך אותם לחתיכות הכי קטנות שאפשר."

אחרי שחתכתי שלוש עגבניות בלי שהתלכלכתי מ"שפריץ" של מיץ, שאלתי בזהירות את אבי מה היה חושב ד"ר שטוקמן על הכרוז.

את השאלה שאלתי אחרי שקראתי פעמיים את המשפט: "יחי הסוציאליזם הבונה והמשחרר!" בדמיוני ראיתי מישהו חזק המסוגל גם לבנות בתים למגורים וגם להרוס חומות של בית-כלא. בקושי יכולתי להתעורר מהחלום בהקיץ על הגיבור החדש שלי, סוציאליזם, ולשמוע וגם להבין את תשובתו של אבי.

"ד"ר שטוקמן חשב שלא תמיד הרוב צודק," אמר אבי והתחיל לחתוך שני בצלים ירוקים. "לפי דעתו הצדק נמצא דווקא במחנה המיעוט!"

"מי זה המיעוט?" שאלתי.

אבי רמז בראשו על הכרוז, "אלה שכתבו אותו התכוונו למפ'ם,"* אמר ועיווה את פניו, "אבל, אין לי חשק לדבר על מחנה הפועלים המפולג ביום חג!"

כשגמר אבי לחתוך את שני הבצלים הירוקים פסע אבי שני צעדים אחורנית כדי לבחון את מעשה ידיו. אף טבעת-דקיקה של בצל לא זזה ממקומה, כך שמרחוק נראו הבצלים שלימים.

"הם דומים לשני לווייתנים," אמרתי.

"דגי-חרב," תיקן אותי אבי ופינה מקום לאמי, שבאה לראות את פלא הבצלים החתוכים שנשארו שלימים.

"איזה יופי!" שבחה אמי את אבי. הם חייכו ואני עמדתי בצד וחיכיתי עד שהחיוכים יגמרו את תפקידם ויחזרו למקום שממנו באו. ידעתי שתמיד אחרי שאבי מחייך לאמי ומקבל ממנה חיוך בחזרה לא מסוכן לשאול שאלה מסובכת.

"גם אתה ניסית להיות במחנה המיעוט?" שאלתי בקול רם וברור ונתתי לאמי להכניס לי את החולצה לתוך המכנסים.

"אני במחנה המיעוט? מתי?" קרא אבי.

"כשהפסקנו לקבל 'דבר' ובמקומו קבלנו 'על המשמר'," אמרתי.

אבי פזר את שני "דגי החרב" בקערה והתחיל לערבב אותם עם עיסת החצילים, העגבניות והמלפפונים.

"אתה החלטת לקלקל לי את מצב-הרוח דווקא היום?" שאל אבי ונענע בראשו. "יותר טוב שתחשוב איך להרגיע את אמא כשתעוף אבן ותנפץ את החלון בביתו של ד"ר שטוקמן! קראתי בביקורת שהבמאי החליט להשתמש באבן אמיתית ולנפץ, כל ערב, שמשה אמיתית!"

פתחתי את הפה, אבל אבי הניח עליו את כף ידו וסתם אותו. "די!" אמר אבי בתוקף והדליק את הרדיו בדיוק כששושנה דמארי סיימה לשיר את השיר "מי יצילנו מרעב.

----------------------------------------------------------------------------------------------

*מפ"ם סירבה להצטרף לקואליציה הממשלתית עם מפא"י, בשנת 1950, בטענה שמפא"י מסרבת לתמוך בתוכנית השלום הבין-לאומית של ברית-המועצות.

ג.

כשירדנו מהאוטובוס, בתחנה שליד "מוגרבי", מהר סבי לעלות במדרגות המובילות אל הכניסה לקולנוע. ניסיתי לעצור את אמי ולא הצלחתי. היא חמקה ממני, כמו ילדה המשחקת במשחק התופסת, ומיהרה בעקבות סבי, ואפילו השיגה אותו והגיעה ראשונה לסדרן העומד בפתח.

סבי הגיש לסדרן את הכרטיסים. מרחוק ראיתי איך הוא מראה להם לאן ללכת. נשענתי על עמוד השעון, שגם קישט את הרחבה וגם שימש מקום-מפגש לזוגות אוהבים, ולא היה איכפת לי להיבלע יחד אתו באדמה מרב בושה על שסבי ואמי לא יודעים איפה נמצא תיאטרון הקאמרי!

"למטה," קרא אלי סבי.

"אני יודע," אמרתי לסבי בקול נעלב.

אמי ירדה במדרגות בלי חשק. היא לא אמרה כלום, ורק לפי הנקישות החלשות של עקבי-נעליה, נקישות חסרות-שמחה, ידעתי שהיא הייתה מעדיפה ללכת לסרט.

הרחבה הקטנה שלפני הכניסה לתיאטרון הייתה ריקה. שום תמונה לא קישטה את הקיר, שהיה מלוכלך מפיח ומאבק. הסדרן קרע את ספחי-הביקורת מהכרטיסים המקומטים והמלאים כתמים מוזרים בשתיקה, ואחר-כך הוציא ממחטה גדולה מכיסו וניגב בה את אצבעותיו, ואחרי שניגב התבונן בתימהון באבק הזהבהב שנשאר דבוק לבד הממחטה.

כיסיתי את פי כדי לעצור את הצחוק ומיהרתי להיכנס לאולם. הצופים המעטים שהקדימו אותנו היו מפוזרים בין השורות כמו פרורים שמישהו פיזר לצפרים שאינם. הובלתי את סבי ואמי למקומות שלנו, בשורה שש-עשרה, באמצע, וכשהתיישבנו זכרתי את בקשתו של אבי, לשמור על אמי שלא תיבהל, ומדדתי את המרחק בינינו לבין הבמה, כדי להיות בטוח שאף אבן לא תעוף לעברנו כשינפצו את החלונות בביתו של הרופא.

האור דעך, בקצב השקיעה, ובמקומו נדלק אור אחר, שלא נועד לנו. על הבמה הגישה אשת הרופא צלי-בשר. כל הקהל רחרח באוויר, בניסיון לקלוט את הריח. וכשעלו שני בניו של הרופא על הבמה חייכה אלי אמי וחבקה אותי, כמו שחבקה וחייכה כשהתכוננה להציג אותי בגאווה בפני שכנותיה ולספר להן כמה יפה אני יודע לקרוא ולצייר.

השתחררתי מהחיבוק של אמי ומתחתי את גופי כמה שיותר, כדי לגלות מי הוא האויב. ידעתי שהוא מסתתר איפה שהוא בין הדמויות שעל הבמה, ועוד מעט יתגלה, ולא הצלחתי.

האם החיידקים המזהמים את המרחצאות והמאיימים לפגוע בפרנסתם של תושבי העיר הם האויבים? האם ראש העיר, שהוא אחיו של רופא-המרחצאות, המתנגד לפרסם את האמת, הוא האויב?

הכיסא של סבי חרק כשהתחילו שני האחים לריב, וכשהזמינה אשתו של הרופא את האח, ראש העיר, לטעום מהבשר והוא סירב, הטה סבי את גופו אל עבר אמי ולחש, מזועזע, "הוא לא רוצה לאכול אצל אחיו!"

"סי, כן," ענתה אמי בשפניולית, "נו קרה קומה, הוא לא רוצה לאכול!"

"ש-שש-ששש," השתיק מישהו מאחור את אמי, "כאן לא קולנוע 'גן-רינה'!"

אני לא התערבתי. ישבתי מכווץ ותשוש. הרגשתי שהמלים ממלאות אותי וממלאות אותי, עד שנעשיתי מבולבל. לא הבנתי את נאומו של הרופא בפני אסיפת תושבי העיר! נבהלתי מקריאות הבוז והלעג. רציתי לעלות לבמה ולעזור לילדי הרופא להכות את הפרחחים ששרקו שריקות-בוז. אמי, משום מה, חייכה, וסבי הסתכל על הנעשה על הבמה במבט משועשע. אבי היה חסר לי מאד. כעסתי על זרובבל, על שסירב לתת כרטיסי חינם לחברי אג"ד! ובינתיים צללו אל תוכי מלים רבות נוספות ומוחי היה דומה לכיס גדוש אגוזים. נזכרתי שאבי אמר לי שלפעמים צריך לפצח מלים במפצח, כאילו היו אגוזים, בשביל להנות מהטעם שלהם.

"מפצח אגוזים למלים?" זכרתי את עצמי שואל את אבי בתימהון.

"כן," ענה אבי בקול בוטח, "מפצח שלא לכל אחד יש, תזכור את מה שאמרתי, כי מפצח שכזה אי-אפשר לקנות בחנות."

"ואיפה אפשר להשיג אותו?" שאלתי.

"נולדים אתו," אמר אבי וחייך, "מי שלא נולד אתו אין לו סיכוי לטעום טעמן של מלים חכמות, וכל חייו ייאלץ להסתפק במלים הכי פשוטות שיש."

ד.

סבי ואמי ספרו לוידה, סבתי-החורגת, על המחזה, וכשהתלונן רפאל הירקן שבטנו כואבת לו אמרה לו שאולי שתה מים מורעלים.

"מו-רעלים?" שאל רפאל בקול רועד.

החציל נשמט מידו של רפאל ונפל על עגבניות רכות, שנמכרו בזול למרק.

"כך אמר ד"ר שטוקמן," אמרה וידה ופניה לבשו ארשת של חשיבות.

"ד"ר שטוקמן?" חזר רפאל על השם והחזיר את החציל למקומו. "אין ב'קופת חולם' שלנו רופא כזה."

"ריקולה יודעת, תשאל אותה," אמרה וידה והלכה, מוקסמת, לדוכן שממול, שם הייתה מונחת, בין מילונים, קלבסה, דלעת ענקית.

וכך, כשנכנסנו אמי ואני אל השוק, שאלו הירקנים את אמי על ד"ר שטוקמן.

"ד'ר שטוקמן אמר שכל מי שמתרחץ במים יכול לקבל טיפוס ובגלל זה זרקו אבנים על הבית שלו ושברו את כל החלונות," אמרה אמי. היא חייכה את החיוך הכי מתוק שלה ועיניה החומות התנוצצו.

"שברו לו את כל החלונות?" התפלא רפאל.

"כן," אמרה אמי. "הרופא היה צריך להתכופף ולהוציא אבן שהתגלגלה אל מתחת לארון!"

"ילדים רעים!" קרא רפאל והסתכל עלי בזעם. נימי הדם שבעיניו האדימו, כמו שורשים של סלק. הסתרתי את פני מאחורי הסל ומשכתי את ידה של אמי.

אמי שחררה את ידה ונזפה בי. "עוד מעט אקנה לך את מה שהבטחתי," אמרה לי ולרפאל אמרה: "ראש העיר לא רצה לשמוע בקולו של הרופא ולא הסכים להחליף את הצינורות!"

"במים, שאנחנו שותים בתל-אביב, בסלוניקי השתמשו רק לכביסה," אמר רפאל ונאנח.

"בסלוניקי היינו שותים רק מי-מעיין טהורים, שמוכרי המים היו מביאים לבתים," אמרה אמי ונאנחה גם היא.

מי יודע מה עוד הייתה אמי מספרת לרפאל ומה שהיה יוצא מזה אם לא היה נשאר כלום מהדלעת הענקית. למזלנו הגענו בזמן, כי נשאר ממנה חצי. היא הייתה פעורה ככרסו של לווייתן. אמי הסתכלה בה ומיד שכחה את "אויב העם". גרעיני הדלעת הלבנים היו דומים לשיניים חדות של דג טורף. היא הצביעה על החלק שהיו בו הכי הרבה גרעינים והירקן חתך חתיכה והניף אותה מעל לראשו כאומר להשליכה, כבומראנג-אוסטראלי, כדי שתתעופף מעל כל דוכני השוק, סביב-סביב, ותחזור אלינו.

ה.

"יש לנו מזל שאמא לא שלחה את כל הירקנים של שוק 'לבנדה' לתיאטרון הקאמרי," אמר אבי.

"למה?" שאלתי.

"בשביל לשאול את הקופאי איפה גר ד'ר שטוקמן," אמר אבי.

צחקתי, אבל בלמתי את הצחוק באמצע ובמקומו יצאו לי מהפה קולות משונים.

"אם לא תפסיק להשמיע קולות של 'קורקנט' אני הולך לעזור לאמא לפתוח תרמילים של אפונה ירוקה," איים עלי אבי.

"לא הבנתי," אמרתי, ושתי המלים, שהיו כמו קריאת "אס-או-אס", עכבו את אבי. הוא התקרב אל הרדיו והשעין עליו את זרועו, וזה היה סימן שיש לו חשק לדבר. אצבעותיו לטפו את הרדיו כמו שמלטפים פרווה של בעל-חיים שאוהבים.

"לרוב הצופים קשה להבין את המחזה," אמר אבי.

"רוב", זו הייתה המילה שנזקקתי לה. נאחזתי בה ואמרתי: "מיעוט".

עור אפו של אבי התקמט כשאמר לי, "תוציא את כל המלים הקשות מהמקום שבו החבאת אותם ושים על השולחן!"

"לא אומרים 'אותם'", אמרתי בקול נעלב, "אומרים אותן."

"בסדר, שיהיה 'אותן'. לא איכפת לי אם תלביש את המלים הקשות בשמלות," אמר אבי.

"דעת-הקהל," אמרתי.

אבי הרים אצבע אחת.

"אינדיווידואליסט," אמרתי.

אבי הרים אצבע שניה.

"למה ההמונים הם 'חומר-גלם'?" אמרתי.

"זו שאלה או מילה קשה?" שאל אבי.

"גם זה וגם זה," אמרתי.

אבי הסס, ולבסוף הרים אצבע שלישית. "יש לך עוד הרבה? כדאי להוריד גם את הנעלים?"

"סוף," אמרתי.

"סוף מה?"

"לא הבנתי את סוף המחזה," הודיתי.

"זה הכל?" שאל אבי והרים אצבע רביעית, "אתה בטוח?"

"אולי עוד משהו," אמרתי, "לא הבנתי למה האיש החזק הוא האיש הניצב לבדו."

"טוב ששאלת את השאלה הזאת," אמר אבי בשביעות-רצון. "רואים שהזזת במוח את כל האינדיאנים והאקדוחנים של המערב הפרוע ופינית מקום לאיבסן."

הוא ליטף את כפתורי הרדיו כמו בחור המלטף כפתורי מעילה של אהובתו, לקח כיסא והתיישב. הרמתי כיסא וקרבתי אותו אל אבי. נזהרתי שהכיסא לא ייתקל בשולחן ולא יקים שאון העלול להרגיז את אבי. ידעתי שהוא זקוק לשקט מוחלט כדי לחשוב.

"כדי שתבין אולי כדאי שנפריד בין המלים 'דעת-הקהל'," אמר אבי. הוא לקח כף ומזלג והניח כל אחד מהם בקצה אחר של השולחן. "הכף זו 'הדעת' והמזלג 'הקהל'. מסכים?"

"כן," אמרתי.

"למה אתה חושב שכן?"

"כי אתה אמרת."

"נסה להפעיל את המוח שלך," אמר אבי, "אתה רק צריך לסובב את ה'מנואלה' ולעורר את המנוע המשותק שלך לחיים."

"אני מנסה," אמרתי בקול חלוש.

"הכף מסמלת את הדעת כי אפשר להעמיס עליה רק כמה שהיא יכולה להכיל, הבנת?"

"כן, כי אם שמים יותר מדי על כף זה נשפך."

"יופי," אמר אבי. "והמזלג תוקע שיניים ומנסה להרים נתח גדול פי כמה ממה שהוא מסוגל להרים. כך גם מתנהג 'קהל'. הוא תמיד רוצה עוד ועוד ואין גבול לרעבונו. אף פעם 'קהל' לא שבע, אף פעם לא שבע-רצון. בגלל זה אמר ד"ר שטוקמן שהרוב, כלומר הקהל, הוא טיפש ושלא יתכן שהטיפשים ימשלו בחכמים!"

"ד"ר שטוקמן אמר שההמונים הם חומר גלם."

"חומר גלם," חזר אבי על דברי בהנאה, כאילו טעם תבשיל טעים, "זה רק מראה שיש צורך בבני-אדם חכמים היודעים מה לעשות עם חומר-גלם."

"ומי הם האנשים האלה?"

"המיעוט," אמר אבי בפסקנות, "תמיד תזכור שהחכמים הם תמיד במיעוט."

"וצודקים!"

"וסובלים!" קרא אבי והעביר קו דמיוני מעל לראשו כדי להדגיש את המילה. "היית מוכן לסבול?"

לא עניתי. המילים התחבאו לי בגרון כמו חלזונות בתוך קונכיותיהם.

"אתה לא מוכרח לענות לי עכשיו," אמר אבי, "אתה עוד לא בשל להיות אינדיווידואליסט."

התחלתי לכתוב באצבע, על השולחן, את המילה, כשבאה אמי וכיסתה אותה בסיר מלא אפונים ירוקים. היא הרשתה לנו לחפש אפונים צעירים ולאכול אותם.

"אם היית אינדיווידואליסט היית דומה לגרעין של פול בתוך סיר מלא אפונים," אמר אבי, "היית שונה גם בצורה וגם בטעם."

"אני לא רוצה להיות פול בין אפונים."

"אז מה כן היית רוצה להיות?" שאל אבי ושם אפון זעיר בפיה של אמי.

"כלום," אמרתי ושמתי גם אני אפון זעיר בפיה של אמי, "אני הייתי נשאר בתוך התרמיל ולא יוצא ממנו לעולם!"

אבי עצם את עיניו, וזה היה סימן שהוא היה מעדיף להיות לבד. הוא הושיט את ידו, גשש כמו עיוור, והרחיק את הסיר. אמי לקחה אותו והצמידה אותו אל חזה.

"חבל שהבת של הרופא לא התחתנה עם העיתונאי," אמרה.

אבי פקח את עיניו. "סוף כזה מתאים לסרט עם פרד אסטר," אמר וחייך אל אמי. גם אני חייכתי אליה והיא חזרה, שבעת-רצון, אל המטבח.

"אפון לא יכול להישאר לתמיד בתוך התרמיל," אמר אבי בפסקנות.

"למה?"

"כי באף מקום בעולם אין תרמיל שנשאר ירוק לנצח!"

שתקתי. היה לי קצת מר בפה בגלל אפון גדול אחרון ששמתי בפי בטעות ורציתי לבקש מאמי חתיכת חלבה.

לפי הפיתולים שהתפתלתי על הכיסא הבין אבי שאני זקוק למשהו מתוק. "קח סוכריה ותתיישר!" אמר והתחיל לקרוא בקורת על ההצגה "אויב העם" שגזר מ"דבר".

הזדקפתי ומצצתי את הסוכריה בלי להשמיע ציוצים. חיכיתי לראות באיזה חפצים ישתמש אבי כדי שיעזרו לו להסביר לי את סוף המחזה.

"טוב," אמר אבי, "המבחן האמיתי של הרופא היה האם הוא יפרסם את הידיעה שמי המרחצאות מורעלים למרות שהפרסום יפגע בו עצמו."

נענעתי בראשי. "הרופא ומשפחתו יכלו להגר לאמריקה, אבל החליטו להישאר."

"נכון. הוא החליט להישאר ולהילחם גם כשנודע לו שאבי-אשתו הלך מבית לבית וקנה מכולם את מניות המרחצאות! איבסן רצה ללמד אותנו שאדם צודק באמת הוא אדם המוכן לסכן גם את רכושו שלו," אמר אבי.

"וזה מחזק אותו?" שאלתי בזהירות.

"כן, עכשיו אתה יכול בקלות להבין את המשפט: 'האיש החזק הוא האיש הניצב לבדו'".

וידה נכנסה. אבי רמז לי לשתוק. הוא סובב את כפתור הרדיו. צפצופים צורמים בקעו מתוכו.

"עוד פעם טיילת בין התחנות?" שאל אבי בכעס.

"בלי קול."

"בלי קול?"

נענעתי בראשי.

"יש לך מזל שאיבסן עייף אותי," אמר אבי. "אחרת לא היית יוצא מהבית עד שלא היית נותן לי נימוק מתקבל על הדעת!"

הנמכתי עצמי ובגב כפוף חמקתי החוצה.

חזרה