ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים

ריח לחם טרי חודר מבעד השק המכסה חלון שבור-זגוגית. נחום, לוחש קול בתוכו, קום התנערה, חלכה. הוא מתהפך ושוכב על גבו. המזרן מחליק על הריצפה.

מה לי, ממלמל נחום, צף אני אל עבר פתח התנור.

רייזל אמו מרחיקה אותו. לא לך הלחם, נחומציק. לעניים הוא , שיישבעו ויברכו אותך בנסיעה צלחה ובחיים טובים בארץ ישראל.

אמא, מתחנן נחום,בקול בוכים, רעב אני. והיא, רייזל, שוחקת אליו: בארץ הקודש אין בני אדם רעבים. קח חרוב ושבור בו את רעבונך.

נחום מתרומם בבת-אחת. אין איש בחדר. הריצפה מוצפת, ומזרונו ספוג מים. הגשם מצליף על השק ברצועות דקיקות, באלכסון. מה מספר המלקות שעלינו לספוג עוד, רבונו של עולם, חושב נחום בלב דואב. הוא לובש בחפזון את מעילו. קר לו, כאז, כשליווה את אמו, צועד אחריה בבוץ סימטאות העיירה.

דעי אמא, מגלה לה נחום בצאתו החוצה, אף ברכה שברכוני עניי עיירתנו לא התקיימה.

הבנאים הערביים מציצים אליו מאצל חלון הבית ההולך ונבנה עבור משפחת "הפקיד". נחום יודע שהם לועגים לו בסתר ליבם, לועגים לו ולחבריו המתגודדים בפנים אבלות.

שבוע אחר מותה של רבקה צ'יזיק, והיא בת שבע-עשרה, מת מאיר אינגרמן מאותה המחלה, קדחת צהובה. מישהו שואל לשלומו של נחום. "קדחת", הוא אומר, "שמעתיך ממלמל אודות לחם לעניים". "לא קדחתי", משיב נחום בקוצר-רוח, "חלום רע חלמתי".

ליד החבורה עומד ברל כצנלסון, עטוף במעיל שחור מטולא טלאים ירוקים. הוא שותק, עיניו בערוץ שחרץ אופן העגלה בבוץ. לא, עגלה אחת לא תוכל להכיל את כל המלווים. זקוקים הם לעגלה נוספת, וברמן "הפקיד" ממאן. אמנם, יום גשם היום ואין יוצאים לעבודה, אך ברמן חס על הפרדות.

החברים נעים לעבר ברל, נועצים במעילו מרפקים. טלאיו הירוקים מזכירים לנחום את איש תיבת-הנגינה המקבץ נדבות בסימטאות העיירה. פעם הקשיב בגניבה לברל משיח עם אורח שבא מירושלים. ברל ואורחו פסעו על שפת הכנרת המוצפת באור ירח בהיר, כאור פנס-גז של עיר אירופית. נחום פסע אחריהם, מעמיד פנים של אדם המבקש רוגע לנפשו בטיול לילי. האורח סיפר לברל על המעשים הגדולים המתחוללים בגולה, על המהפיכות, ההפגנות נגד הצאר ברוסיה. ואילו האדם בארץ ישראל, מה מעשיו? מה חשיבותם לעומת המעשים הגדולים?

"המעשה החלוצי בארץ", שמע נחום את ברל משיב לאורחו, "אפילו קטן הוא ודל, מכריע במשקלו כל מהפיכה שבגולה." אור הירח האיר את תלתליו של ברל ונחום ראה והנה מכנסיו קרועים ונזקקים לטלאי נוסף.

מה הייתה אומרת עליו רייזל אמו? לבה היה מתמלא מיד רחמים על בחור מוזר זה, שנעליו הקרועות נרטבות במי הכנרת ואין הוא נזהר ולא נסוג.

"העלייה לארץ ישראל", הוסיף ברל ולחש אל אוזן אורחו, "והעבודה בה – אלה המצוות הדוחות כל מצווה אחרת". ואחר שתיקה הוסיף ברל, שעגלת-קש אחת, המובלת לחצר כנרת, ערכה גדול לעם היהודי מכל אותן הפגנות...

"אם לא יתן לנו ברמן עגלה נוספת נוותר גם על העגלה האחת ונלך כולנו לטבריה ברגל", פוסק ברל.

"על אף הגשם?" נשמע קול בלא שיהיה ברור מי הגה אותו.

"הגשם לא יעצור בעדנו", אומר ברל. יילך הזקן שבינינו אל ברמן ויבקש עגלה נוספת.באיטיות עולה נחום במדרגות, מקיש בשתי אצבעות על הדלת. ומיד, בהיכנסו, תוקפת אותו תחושה משונה, כאילו עבר מעולם אחד לעולם אחר, עולם השייך לאחרים, לא לו ולחבריו. לכן נשאר ליד הדלת.

"מה תבקש?" שואל ברמן ומתיישב ליד שולחנו. רווח לו ששלחו אליו את ה"זקן" ולא את אחד הצעירים חמומי-המח.

נחום שולח את ידו לפנים וברמן עוקב אחרי היד המושטת. האם קודח ה"זקן"? תמה ברמן. האם מבקש הוא להכותני? אך נחום בקש לומר, צריכים אנו לשני חדרים, אחד לבריאים והשני בשביל החולים, וכן, לתת לפועלים מיטות ומזרונים חדשים, שולחן, כיסאות ולתקן מה שדרוש תיקון, כגון שמשות שבורות, גג דולף... ובקול רם אומר נחום כי צריכים הם עגלה נוספת.

"איני יכול", אמר ברמן. "חושש אני שהעגלות ישקעו בבוץ. הכנרת עלתה על גדותיה".

אם כך נכשל נחום, דבר לא יקבלו, לא שולחן, לא עגלה ולא מיטות. אילו לא חמד את השולחן אולי היה משיג עגלה." חמדן אתה נחומציק" אמרה אמו רייזל, על כן מבקש אתה לנסוע לארץ ישראל. "המשיח מתמהמה, ולך אצה הדרך להוליד את נכדי שם, בארץ הקודש, ואותי אתה משאיר כאן, לצפות בכליון עיניים לבואו".

הם יצאו יחד, כעדר, ללכת ברגל לטבריה. אך, כעבור זמן נתפרדו והיו לנחש- אדם המתפתל וזוחל לאט בגשם.

בבואם נודע להם כי אחרו להלווייתו של מאיר אינגרמן. הקברן הוליכם לתלולית עפר ואמר,"כאן טמון מאיר אינגרמן". עמדו שותקים. הגשם פסק. השמש שלחה קרן אחת, כאומרת לבחון אותם, לבדוק האם בוכים הם בסתר מתחת לכפות הידיים המסתירות את פניהם.

בשובם ראו והנה הוצפו ערוגות גן הירק. דגים שכבו על צידם בין שיחי העגבניות. הם פשטו בין השיחים ותחבו דגים בכיסי מעיליהם. ברל לא נע ולא זע. בא אחד והראה לברל את שלל-החינם שלו, מתת הכנרת, כן, זו אשר בגל אחד הורסת את גן הירק ובגל שני מעלה אל החוף מנחה לרעבים!

"אחרי הסעודה כנס את כל החברים לאסיפה", אומר ברל וממאן להביט בדגים.

נחום חומק אל האורווה, מניח ראשו על גב הפרדה.חום נעים עובר מגב הפרדה אל גופו.

ברל ממאן לדבר אלי כשם שדיבר אל אורחו מירושלים, חושב נחום, אני, הנוהג יום יום עגלות עמוסות לחצר כנרת. הפרדה זזה קדימה ואחורה, מכה עליו בזנבה, כאילו היה נחום זבוב טורדני.

המסובים סביב השולחן יושבים בראשים מורכנים. אחד החברים עומד וזועק מרה, קובל על שאין מגישים יום יום לחם טרי. מדוע חייבים אנו ללחלח ברוק פרוסות יבשות? נחום מתרומם לאיטו, זוקף את גבו וקורא: גם שולחן נוסף אנו צריכים, כיסאות וחדר לחולים. אני איני צריך שולחן! זועק החבר שתבע לחם טרי, אך, נחום בשלו, ממשיך ואומר, גם לבית צריכים אנו. הבית אשר בונה ברמן לנו יהיה!

הס הושלך בחדר. וברמן? שואל אחד החברים, היכן ישכן את משפחתו?

ברל יגיד, פוסק נחום, וברל, עיניו בורקות, כאז, כשטייל עם אורחו על שפת הכנרת, אומר בקול רם וברור: "אם ברמן לא יתן לנו את מבוקשנו עליו ללכת מכנרת. במשך עשרים וארבע שעות הוא לא יימצא במקום!"

אדרות הדגים היו מפוזרות על הריצפה, ובצאתם רמסום. החברים החלו לאסוף את חפציהם, לחזר אחר מי שהשאילו לו נעלים, חולצה, מעיל. בשתיקה צררו צרורותיהם, ערמו ערימות, גדשו סלים וארגזי עץ קטנים. בחוץ זועק ברמן, קולו נשבר לריבוא צפצופים צרודים: בליל שבת מצווים "הם" עליו לא להיות במקום, קוצבים "הם" לו עשרים וארבע שעות!

"הם" חייבים תיכף ומיד לעזוב – או לרתום את המחרשות לפרידות ולצאת לשדות!

רופין עושה דרכו מיפו לחצר כנרת. נחום יוצא בעקבות ברל לשוטט על שפת הכנרת. לא אחת מועד ברל. אף להלך כהלכה אין ברל יודע, אומר נחום בליבו, כאז, כשביקש ברל ללמוד לחרוש. הפרדה נעלבה, כאילו שחוקם של החברים מכוון אליה ולא אל... ברל נעלם מעיניו של נחום. מזלו לא שחק לו גם הפעם. ברל לא פצה פיו לדבר אתו.

על לוח עץ בחצר יושב רופין בחליפת פסים כחולה, כפתורים רבים לה, כניצנים בשלים. ברל פורש זרועותיו לצדדין, כמבקש לאמץ אל לבו את כל אדמות כנרת, ואילו רופין מרים ידו כלפי מעלה ומורידה, כאדם המכה בפטיש.

"האין זו אוזורפאציה?" שואל רופין, האין בכך נטילת סמכות ה"פקיד" והעברתה לידי הפועלים?

אחר כך קם ולחש באוזנו של ברל שהוא נזקק לבית הכבוד.

יצא רופין לשדה ובושש לשוב. החברים סובבים את ברל וברל מודיע שגם ברמן וגם מארגני השביתה יעזבו.

מעילו של רופין מונח על הקורה. אמי רואה אותי בחלומה, חושב נחום, לבוש בחליפה, ענוב בעניבה, חבוש מגבעת קש מקושטת בסרט! כן, כך רואה אותי אמי, בנעלי עור עדינות פוסע בשדותיה של ארץ ישראל...

געגועים מציפים את ליבו, לעיירה, לאחותו... לא, אין איש רואה אותו בקלקלתו, מלבד הבנאים הערביים הרגילים לעצבות שבפני היהודים - - -

------------------------------- סוף -------------------------------

חזרה