ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים

פרק שני: ענן-אבק

"רוצו למקלט!" זעקה אמא. עיניה החומות, שהקרינו תמיד חום ואהבה, גדלו והתרחבו מרוב פחד. "עוד מעט," בקשתי. הייתי מתוח לדעת מתי יתחיל קרב היריות, והאם יעז השריף להילחם לבדו מול כנופיית השודדים? גם לינדה בקשה מאמי להישאר, כי רצתה למנות את סכום הכסף שהיה דרוש לה כדי לרכוש מלון בירושלים.

"לא!" התעקשה אמא, "רוצו מיד למקלט!" היא משכה את לינדה בידה האחת, אותי בשניה, והריצה את שנינו אל החצר הפנימית.

ואז, נפלה פצצה והתפוצצה על המדרכה שלפני הצריף שלנו.

ענן אבק כיסה אותנו.

הרגשתי כאילו אני טובע בתוך גל גדול בים סוער, רק שבמקום מים התעופפו סביבנו גרגירי אבק! לא ראיתי כלום. השתעלתי. נשמתי בקושי.

כשהגענו לקצה המדרכה ועברנו על פני הצריף האחרון, שמענו קולות המולה גדולה מאחורינו. הילדים רצו, מושון ושבתאי בראשם, השיגו אותנו וכשהיו ממש לידינו, דחפו אותי ומשכו בחוזקה בעניבה עד שכמעט נחנקתי. אמי ניסתה לגונן עלי, ואבי אפילו הצליח לחבוט על ראשו של שבתאי. עוד שני צעדים והיינו בחוץ. חצינו את קו הגבול.

לאט לאט צנחו גרגירי האבק אל אדמת החצר. סבא, אמא ולינדה עמדו לידי. המטבח של סבא היה חשוך ומלא אבק. הכיסאות הפוכים, והשולחן היה מונח כשרגליו כלפי מעלה. סבא נכנס אל המטבח והרים מתוך הכיור צלחת ובתוכה שיירי מרק. הוא קרב את הצלחת אל שפתי. נתתי מבט בנוזל החום שבצלחת, ואחר כך באמא. האם היא תרשה לי לשתות? הפה שלי היה יבש והגרון כאב. "שתה, שתה בני," עודדה אותי .

כשסובבתי את הראש ראיתי שהצריף שלנו נעלם. במקומו היו מפוזרים סביב ערמות רהיטים, קורות עץ, ובגדים. לא רחוק ממני הייתה מוטלת המיטה שלי, מעוכה. המזרון, הסדין והכר נעלמו, וקפיצי המיטה השתרבבו, מפוייחים. "בואו למקלט!" זרזה אותנו אמא. הלכתי יחף לצדו של סבא, כי נעלי נעלמו גם הם מתחת להריסות הצריף. שברי רעפים היו מפוזרים על אדמת החצר, ולשווא ניסיתי שלא לדרוך עליהם.

על האדמה, ליד הגדר, ישבה השכנה שלנו, רשל ובכתה. "עזרי לי לקום," בקשה את אמי. על השמלה שלה ראיתי כתמים גדולים של דם. "עוד מעט יגיע אמבולנס של 'מגן דוד אדום', ורופא יטפל בך," הבטיחה אמא לרשל. היא דברה אליה בקול שקט וברור.

סבא ניסה לפתוח את שער העץ ולא הצליח. הוא רכן אל מעבר לגדר, הסתכל על המדרכה, וסמן לאמא לעצור.

"אל תתקרבו!" צעק.

פתאום, שחררה לינדה את כף ידה מאחיזתה של אמי ורצה אל השער. "א מ א !" זעקה לינדה, "א מ א!"

לפני שאמי משכה אותי לאחור הספקתי להבחין בשתי כפות רגליים חשופות המונחות בתוך שלולית של דם. סבי אחז את לינדה בחוזקה. היא התפתלה בין זרועותיו החסונות כמו חיה שנלכדה על ידי צייד.

"אמא, אמא…" יללה לינדה, "אמא שלי מתה!"

אמי לחצה את פניה הרטובים מדמעות אל חזה והרחיקה אותה מהגדר. רצתי אל הגדר. התכופפתי, ומבעד לחרכים שבין הקרשים הסתכלתי על הפנים של שרה. הגוף שלי התחיל לרעוד. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. סבא עזר לי להתרומם ולעמוד על רגלי. הלכנו יחד אל המקלט, שהיה בחדר המדרגות של הבניין הסמוך. הוא היה מלא ובקושי מצאנו מקום לעמוד בו. נצמדתי לסבא, עד שנשמעה צפירת הארגעה.

חזרה