ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים |
||||||||||||
| דף הבית | צור קשר | אלבום אישי | תולדות חיים | רישומים וציורים | לילדי הגן | לראשית קריאה | לבני הנעורים | ספרים למבוגרים | ||||
התקר |
|
|
.א אבא אומר: "דאגתי שיהיה בגלגל מספיק אויר". הוא מבקש מאמא ללחוץ באצבע על הצמיג. אמא לוחצת. אין שום סימן של כעס או דאגה על הפנים שלה. אפשר לחשוב שהיא רואה את התקר כחלק מן הטיול. אולי גם חלק חשוב, כי היא אוחזת בידו של אחי הקטן, ושניהם הולכים לראות מה נשמע בשדה. אמא אומרת לי: "בוא הנה, תראה איזה חלזונות ענקיים מצאנו". כשהיא רואה שאני מוריד את הראש, היא מציעה לי לאכול משהו. אני מרים קצת את הכתף השמאלית ומקרב אותה לאוזן. אחר-כך אני מתישב על אבן. אבא שורק כשהוא מניח את המשולש האדום על הכביש. זה משולש חדש, נקי ומצוחצח, והוא קנה אותו יומיים לפני הטיול. ישבנו במטבח וחכינו לו ליד ,השולחן. הוא פתח את הקופסה, הוציא את המשולש, והעמיד אותו על השיש ליד הכיור. אמא אמרה: "קנית לי פסל מודרני למטבח?" שניהם צחקו מהבדיחה של אמא. אחי הקטן צחק גם הוא. אני סגרתי חזק את הפה וחשבתי על המלים המתאימות ביותר אשר יכולות, אחת ולתמיד, להסביר את דעתי על ".המכונית הישנה. שאלתי: "אבא, מתי תקנה מכונית חדשה" ,אבא הניע ברגליו, וזה סימן ששאלתי שאלה קשה. הוא לקח את המשולש :הרים אותו מול פניו ועשה פרצופים, כאילו הוא מופיע בטלויזיה. אבא אמר "בן, לא חשוב במה נוסעים – חשוב עם מי נוסעים, ולאן!" אספתי אבנים קטנות והעפתי אותן לכוון קופסת פח. היא היתה עקומה וחלודה. גם פח המכונית שלנו היה חלוד. הרמתי קצת את הראש והצצתי במכוניות החדשות שדהרו על הכביש. הנהגים העיפו מבט באבא. ילדים וילדות הסתכלו בי. אחדים נופפו אלי לשלום. לא החזרתי להם. אמא ואחי החזירו נפנוף. רציתי להגיד לאמא שהם לועגים לנו על שאנו תקועים עם המכונית הישנה, אבל המשכתי להשליך אבנים אל קופסת הפח, כשהגב שלי מופנה אל הכביש.
אבא אומר: "המנוע קר. ניתן לו להתחמם. נכון שיש לנו זמן"? אני משעין את הסנטר שלי על ילקוט בית הספר המונח על ברכי ושותק. זכרתי את הדברים שאמא אמרה לי, כששנינו היינו לבד במטבח ואכלנו פרוסה אחרונה של עוגה. "המפעל של אבא נסגר, ועכשיו הוא עובד במפעל אחר, קטן יותר, ומשתכר פחות. כאשר המצב ישתנה, יתכן שנוכל להרשות לעצמנו למכור את הגרוטאה ולקנות מכונית חדשה." אחרי רגע הניחה אמא את כף -ידה על שלי ובקשה ממני שלא להשתמש במילה 'גרוטאה' בנוכחותו של אבא. ".זה יעליב אותו מאד," היא אמרה, "אל תשכח זאת, בן. תבטיח לי".הבטחתי לה.
אמא נותנת לאבא כריך של גבינה לבנה ועגבניה. הכריך עטוף בניר, אבל אבא דווקא נותן לנייר לעוף ברוח, ומחזיק את הלחם באצבעות השחורות. אבא מנפנף בכריך ומציע לאחי הקטן לנגוס ממנו. אחי הקטן מהסס ומסתכל על אמא. היא מסמנת לו באצבע סימן של "לא", ואחי הקטן מתחיל ללכת לאחור ומתרחק מאבא. סוף-סוף אנחנו זזים. כולם במצב-רוח טוב, חוץ ממני. לא קל לי להתאושש אחרי תקר. גם אמא וגם אבא יודעים זאת. לכן הם מדברים ביניהם ומניחים לי לשבת בפינה שלי בשקט. אני מרגיש כמו ילד זר שהצטרף לטיול של משפחה אחרת. כל המכוניות עוקפות אותנו בקלות. ילדות וילדים מעיפים בי מבט לרגע קצר, ואני עושה להם "פרצופים." אני לא רוצה שהם ירחמו עלי. עכשיו אנחנו נוסעים ממש לאט. אבא מחפש את דרך העפר המובילה אל המיצפה אשר על ראש ההר. אנחנו יורדים מהכביש .הראשי. שש מכוניות חונות בצד דרך העפר. אבא עוצר, פותח את הדלת ויוצא הוא מצטרף אל בעלי המכוניות, המסתכלים בדאגה בבורות ובאבנים. אחד מהם אומר: "דרך העפר הזאת משובשת. לא כדאי לסכן את המכונית." חבריו מסכימים אתו. הם מוותרים על המצפה אשר בראש ההר ומתווכחים ביניהם לאן כדאי לנסוע. אבא נכנס למכונית שלנו ומתניע. הפעם לא משמיע המנוע שום קולות משונים. כולם מסתכלים בנו כשאנחנו חולפים על פניהם ועולים על דרך העפר. גלגל .אחד נכנס לתוך בור, והמכונית מתנודדת כמו סירה בים סוער ."הפעם הילדות והילדים עושים לי "פרצופים אני לא מחזיר להם, אני רק מסתכל להם ישר בעינים ומחייך. |