ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים

פרק ראשון - הכדור

הדבר אירע ביום השלישי לעוצר.

ראשו של ילד הזדקף מעל לשפת חומת האבן. הילד הסתכל בי. נגשתי אל הכדור. חברי הזהיר אותי – אולי אין זה כדור תמים של ילד אלא פצצה.

התעלמתי מאזהרתו, הרמתי את הכדור והחזרתי אותו לילד הערבי.

בצהרים שבנו למאהל הקטן. ישבתי בצל עץ זית ועצמתי את עיני. הייתי שרוי במצב רוח רע. אין זה קל לראות בני-אדם כלואים שלושה ימים רצופים בבתיהם.

אני עצמי הרגשתי על בשרי מה פירושו של "עוצר". גם אני שחקתי ביום של "עוצר" בכדור והכדור נשמט ממני ועף החוצה וחייל חבוש כומתה אדומה, שהיה מכונה בפינו "כלנית", עזב את חבריו ל"פטרול", התכופף, הרים את הכדור והחזירו לי.

וכך אירע הדבר ולפתע פתאם, דבר שהשפיע, כמובן, לטובה על מצב רוחי המדוכדך, נזכרתי באהבת ילדות רחוקה.

אהבתי ילדה שקראו לה בשם שצליליו כשל מנגינה שמנגנים אותה בארץ רחוקה: לִ י ל יָ ה. היא נגנה בצ'לו וצמתה קשורה היתה בסרט אדום. אני נגנתי בכנור, שקולו היה כאין וכאפס מול קולו העמוק והנפלא של הצ'לו. אחרי השעור היינו הולכים יחד ברחוב "אלנבי" ומשוחחים.

לִ י ל יָ ה היתה ילדה רצינית, חושבת מחשבות ויודעת מה טוב לנו היהודים ואת כל הרע שעוללו לנו הנאצים, ימח שמם וזכרם ומעוללים לנו עכשיו הבריטים הרשעים. היא ידעה למה טוב לקנות רק "תוצרת הארץ" ודאגה ל"מעפילים" המגורשים משערי הארץ והכלואים במחנות גדורים גדרות-תיל ומגדלי-שמירה באי קפריסין.

ואילו אני הייתי שרוי בעולם שכולו "טָיָיארוֹת", "בַּנְדוּרוֹת", "פוֹרְפֶרוֹת", סרטים הוליוודיים וחוברות המתארות את מעלליו של הבלש דוד תדהר.

ליליה השתתקה ליד חלון ראווה שהיו מוצגות בו שמלות ואני נצלתי את ההזדמנות ותארתי לפני ליליה קן דבורים גדול הבנוי בתוך תוכה של תלולית עפר ענקית.

ליליה הבטיחה לי לבא עמי לראותו. הדבורים המסוכנים הלהיבו את דמיונה.

וכאן מתחיל, איפה, סיפור "העוצר הגדול" שלי. הוקל לי. והייתי מסוגל להרשות לעצמי לפתוח שרוכי נעלי הכבדות. הזזתי הצידה את כובע הפלדה ואת החגור הכבד והנחתי אצבעות כפות רגלי על רגבי האדמה. קשים וצוננים היו. חברי התגודדו קבוצות-קבוצות והתווכחו על המצב הפוליטי ועל המצב הכלכלי ועל המערות הגדולות והחשוכות שבהר – ואני השתרעתי לי מלוא קומתי על הרגבים והפקרתי עצמי לזכרונות.

חזרה