הקוצרות

סיפור מאת ברוך תור-רז

זה התחיל מזה שליזרוביץ זחל מתחת לרשת ההסוואה כמו דוב, שהתעורר משנת החורף, התרומם על שתי רגליו ורחרח באוויר

"אני שומע קולות של בחורות" אמר ליזרוביץ

"אתה שומע קולות של בחורות או מריח אותן?" שאל אשקר. פניו היו מכוסות בתמונתו של נאצר. עלי אקליפטוס צהובים היו מפוזרים על העיתון. לפי מספר העלים אפשר היה לחשב את הזמן שאשקר שכב על גבו.

"גם זה וגם זה" אמר ליזרוביץ.  "אני זקוק למשקפת. חבילה של וופלים בטעם לימון תמורת משקפת!".

"לא צריך משקפת בשביל לראות 'פטה מורגנה'," העיר חורי ופיהק.

"ראש הממשלה לוי אשכול צריך לקחת בחשבון שההמתנה הזאת יכולה לשגע," אמר קויפמן.

לזה בדיוק מחכה נאצר," אמר אשקר.

"פעם נטעו חורשות של אקליפטוסים בשביל לייבש ביצות," המשיך קויפמן ואמר," ועכשיו יש להן תפקיד אחר, לשגע טיפוסים כמו ליזרוביץ.

אחדים מאתנו, ואני ביניהם, זחלנו ויצאנו אל שולי שדה השעורה. השדה השתרע בין חורשת האקליפטוסים לבין בתי הקבוץ. שני קומביינים נעו בו. ליזרוביץ הצמיד את עיניו אל המשקפת, שקבל מסרוסי.

"אני רואה שתי בחורות קוצרות, אחת לבנה ואחת שחורה".

"אם לא היינו ב'דממת אלחוט' הייתי שולח מברק לבית חולים 'גהה', ומבקש בשביל ליזרוביץ אמבולנס,".

"ולברוך אתם מאמינים?" שאל ליזרוביץ והעביר אלי את המשקפת.

"הבחורות של ברוך עשויות ממילים," אמר אשקר. "ברוך מעדיף לשכב על הגב ולקרוא ספר. בחורה אמיתית רק תפריע לו!"

התעלמתי מההערה של אשקר וקרבתי את המשקפת אל עיני. בהתחלה לא ראיתי כלום, חוץ משערות צהובות של שבלים. אבל, כשהרמתי את המשקפת מעט למעלה ראיתי כתם מאורך הדומה לוופל שוקולד, שקלפו ממנו את ניר האריזה הצבעוני והעמידו אותו על כנף גלגל הקומביין.

ואז, בלי שהייתי מוכן, התבהרה התמונה וראיתי בחורה שזופה כמו מציל על שפת הים, פושטת את חולצתה, מניפה ג'ריקן מעל לראשה ושופכת על עצמה את כל המים שהיו בתוכו עד לטיפה האחרונה. המכנסים הקצרים שלה נרטבו ודבקו לישבנה. כשהתכופפה לקחת מגבת נבקע הישבן לשניים, כמו אבטיח בשל. נדמה היה לי שעוד רגע יופרדו שני החצאים זה מזה, יתגלגלו מעל הקומביין ויעלמו בין השבלים.

הבחורה הזדקפה ושני החצאים שבו והתאחדו, נתמכים על-ידי זוג עמודי שיש חומים.

"וֶונוּס!" קראתי בקול צרוד, "וונוס השחורה!"

ענף נשבר מאחורי.

"וונוס השחורה?" שאל טוביה המג"ד. "לא קיבלתי דיווח על סיסמה שכזאת".

"קוצרת," "קוצרת שזופה", מלמלתי במבוכה.

המג"ד השקיף על הקוצרות.

"כל הכבוד לקיבוצניקיות", אמר ורמז לי בראשו.

הלכתי אחריו אל הג'יפ והתיישבתי ליד מכשיר הקשר. המג"ד תמרן בין הטנקים והזחלמים, ואני כופפתי את האנטנה כדי שלא תתקל בענפים ותשבר.

ישיבת מטה החטיבה התקיימה בחדר התרבות של הקיבוץ. המג"ד הכתיף את תיק המפות על כתפו ונכנס פנימה. הוצאתי מכיסי את מכתבה האחרון של אשתי, שלומית, וקראתי בלחש את השיר שכתבה לי.

בערב המחוויר כחבצלת,

עת ציפור עוצרת ציוצה ,

ובעלי העץ אין רטט

תועה אלי צלך

כיסופיך מפצירים, חגים

סביבי על המפתן.

בדממת כתלי הבית עצבוני נמהל.

היינו נשואים שלוש שנים ועוד לא היו לנו ילדים, כך שהיינו כל הזמן יחד, כמו בירח דבש ארוך. התאוויתי מאוד להיכנס אל תוך הבית הקטן החבוש גג של רעפים אדומים. ראיתי בעיני רוחי את שלומית יושבת על המיטה, רכונה מעל לדף וכותבת שיר חדש. כרעתי על ברכי, בחלומי-בהקיץ, כשראשי כמעט נוגע במכשיר הקשר, וליטפתי את ירכיה. הצמדתי את פני אל שדיה. בד דקיק של שמלת בית ישנה חצץ ביני לבינם. הרחתי אפילו את ריח הרפת של השכן , שחדר מבעד חלון חדר השינה, ואת ריח הפרדס שהשתרע מעבר לכביש, מול ביתנו.

"יש לך עיתון מהיום?" שאל אותי חייל צעיר שלא הכרתי.

נענעתי בראשי.

"כמה זמן יתנו לנו להתייבש ככה?" שאל, " אני מתחיל להאמין ש'סדין אדום' הוא סתם בלוף."

הוא התיישב על האדמה והשעין את ראשו על הג'יפ. רציתי לחזור אל שלומית , אבל לא הצלחתי. וונוס השחורה תפסה את מקומה ואני עמדתי מולה כילד העומד לפני חלון ראווה של חנות צעצועים ויודע שאביו לא יקנה לו כלום.

כשחזרנו החשיך ולא יכולנו לפלס דרך ולחנות במקום החנייה הקודם. המג"ד התקרב אל הטנק הקרוב לשולי הדרך ובקש מהצוות לפנות תרמילים ואחר-כך הרימו החיילים את רשת ההסוואה והחזיקו אותה כמו שמחזיקים חופה, והמג"ד הסיע את הג'יפ עד שהרשת כיסתה גם אותו. לא רחוק משם היה שלט קטן: "דיסקוטק או עזה". על קופסת שימורים היה מונח רדיו. נאומו של ראש הממשלה לוי אשכול בקע ממנו בקול חרישי. הוא הודיע שמשה דיין מונה לשר הביטחון. כולם קמו ופרצו בקריאות שמחה, רקעו ברגליהם ונופפו בידיהם.

למחרת, שחד אשקר את ה"שקמיסט" לשים שני בקבוקי-מים קרים במקרר ולתת לו אותם, בסתר, כשהשק"ם היה עוד סגור. את הבקבוקים עטף אשקר במגבת ואת הצרור תחב לשקית ניילון גדולה, ותוך דקה זינק אל עבר הקוצרות.

"מקלחת קר-ררה!" קרא אשקר, כרוכל המכריז על מרכולתו, וראשו הקרח, החשוף לשמש, מרחף מעל לשבלים כמו בלון אדום.

המים הגיעו קרים, וכשקלחו על שערותיהן של גליה וזיוה הן השמיעו קולות מתוקים של רעד וזה היה ענוג כל-כך, שכל מי שעמד מסביב ספג אל קרבו את העונג הזה וטעם את טעם מגע המים הקרים בגופו החם והמיוזע.

"או-הה-ה! זה טו-ב-בב!" קראה גליה. וזיוה, שעיניה הבריקו, כגולות זכוכית כחולות, קראה: "או-ל-לה-לה!" ורוקנה את הטיפות האחרונות על צווארה. הטיפות החליקו ונעלמו מתחת לחולצתה, ושם, במסתור, מאחורי הבד הרטוב, קפצו שני יצורים עגלגלים מטה ומעלה מעצמת מגע הקור. ואז, התרוממה החולצה וחשפה בטן לבנבנה, כעוגת גבינה.

ליזרוביץ המתין באורך-רוח עד שמגע הקור התפוגג, ואז ניגש, בצעדים של מלצר במסעדה של מלון פאר והושיט להן מגבות לבנות שהדיפו ריח של "קולוניה".

"בושם צרפתי אמיתי!" אמר ליזרוביץ כשגליה עיסתה את בית השחי, שם נעו שערות בצבע הכי שחור שקיים בעולם, מצד אל צד, כמו עשבי-ים בקרקעית עמוקה, שאין אדם יכול לשהות בה יותר מדקה. ואכן, אחרי דקה נדחק ליזרוביץ הצידה וחורי תפס את מקומו.

חורי הכין כדורי שוקולד מעיסה שהייתה מורכבת מבסקויטים מפוררים, שקדים טחונים, קוקוס ופתיתי-שוקולד. הכדורים היו קטנים ולבנים, כי חורי בזק עליהם אבקת-סוכר!

חורי האכיל את גליה וזיוה. הן פערו את פיותיהן כמו גוזלים רעבים, שאף פעם לא שבעים, וחורי גלגל פנימה את הכדורים, אחד אחרי השני, עד האחרון, וקבל שבחים, שהגיעו לו.

"אתה מקלקל להן את התיאבון!" התלונן סרוסי.

"בדיוק כך," העיר רוזנבלט, "אתה ממלא להן את הבטן בקוקוס-פוקוס!"

סרוסי טרח והכין סנדוויצים, שכולם הסכימו שצריך לרשום אותם כפטנט במשרד הפטנטים. כי סרוסי הצליח להפוך לחם שחור ויבש למ-ע-דן!

סרוסי הכין מיץ מעגבניות טריות, הרחיק את הזרעים וטפטף אותו על הפרוסות עד שהיו לחות כמו מטל. הוא הניח עליהן רצועות דקות, כמעט שקופות, של מלפפון, בלי קליפה, ופלפל ירוק. אחר-כך טבל את פרוסות גבינה צהובה בשמן קופסת שימורי-סרדינים.

אף אחד מאתנו לא זכה לטעום את הסנדוויץ של סרוסי, אבל כולנו הבטחנו לעצמנו שאם נחזור הביתה בשלום, נכין אותו לכל המשפחה.

ובאותו הזמן היו כאלה שלא עשו כלום בשביל הקוצרות ולא הביאו להן שום דבר, רק עמדו ברגליים פשוקות בשולי החורשה והסתכלו. היו אלה מפקדי הטנקים. הם היו גבוהים וחסונים, ומשקפי הפלאסטיק נגד אבק מקשטים את חזיהם.

"תסתכלו על החרמנים האלה," אמר אהוד, מפקד מחלקה, "הם מוכנים אפילו לכבס להן את התחתונים ולתלות אותם לייבוש על האנטנות."

"אני דווקא הייתי רוצה להיכנס לעזה עם דגל שכזה!" אמר עוזיאל.

אף אחד לא צחק. מפקדי הטנקים לא הזיזו את ראשיהם. ראו עליהם שה"קנים" שלהם מטווחים ל"ג'בלאות" של גליה ושל זיוה, ושהם מסיטים אותם פעם לג'בלאות תוסיק ופעם לג'בלאות ציצים, עד שכל הדברים האחרים נמחקו מתודעתם.

וכך זה נמשך שבוע. הקומביינים התקרבו אלינו, קצרו את השבלים, שהתערבבו בהם עלי-אקליפטוס צהובים ועטיפות צבעוניות של ממתקים, שעפו עם הרוח. הקוצרות היו קרובות כל-כך שדי היה להזיז "שרמן" שני מטר קדימה ואז אפשר היה לקרב קנה-תותח אל טבורה של וונוס השחורה. אני התביישתי על בגידתי ברעייתי והשתדלתי, בכל הכח, להתרחק. הסתתרתי מאחורי טנק וקראתי את "נרקיס וגולדמונד". יום-יום כתבתי מכתב. לא היה לי על מה לכתוב ולכן תיארתי את הקוצרות ואת החיזור אחריהן. כתבתי על כך כצופה מן הצד, שאין לו כל עניין וגם אין לו חשק להשתתף בתחרות החיזור. שיקרתי, כמובן, ואחר-כך היו לי נקיפות מצפון. הירכיים החטובות והארוכות היו כל הזמן מול עיני. התבוננתי בהן, למדתי אותן בעל-פה, כמו שלמדתי את השירים שכתבה רעייתי. חלמתי על הקוצרות והתביישתי על שהשארתי את שלומית מחוץ לחלום. זה היה נורא, זה היה כאילו נעלתי את הדלת מבפנים והשארתי את רעייתי בחצר, בקור, כל הלילה!

אחר-כך, בערב, כשהכל השתתק, לקחתי את ה"מסטינג" ובו פירה-תפוחי-אדמה, גבינה, זיתים, ריבה וארבע פרוסות לחם שחור יבש והתיישבתי בצד, לעסתי וניסיתי להתפייס עם רעייתי, כמו אחרי ריב קשה. העליתי אותה בדמיוני כשהיא לבושה בחולצה לבנה ונעולה נעלי-עקב לבנות. הוספתי לשני אלה חצאית בכלל לא מתאימה, חצאית ישנה, בצבע חום-בהיר. החצאית הזאת, ששימשה רק כבגד-בית, הייתה מאד אהובה עלי, כי היא לבשה אותה כשהתעלסנו בפעם הראשונה. מרחתי על הפרוסה האחרונה ריבה, כשבאצבעותי טעם הבד הרך, שהיה ספוג חם הגוף הנענה ברצון לליטופי, נצמד אלי עד שלא היה לו לאן לנוע והוא נרגע, כי הגיע אל מחוז חפצו.

רחצתי את ה"מסטינג" במעט מים. שלולית גדולה נקוותה ליד המיכל הנייד. התנודדתי על האבנים, שהונחו בתוך השלולית ופילסתי דרך בין חברי שחיכו לתורם. היא נזפה בי, היא לא הייתה שבעת-רצון ממני. הרגשתי זאת בקרבי, שמעתי את קולה מדבר אלי, לא ברכות, כי אם בנוקשות, שהייתה שנואה עלי, וגם מכאיבה מאד.

היא לא תארה לעצמה שאני אמלא את מוחי במחשבות על שדיים, טבור וירכיים בימים כאלה, ימים כה רוויי-סכנה! העם כולו מגויס, בחזית ובעורף, ואני מתאווה רק לדבר אחד!

אתה כבר לא משוחח אתי יותר, שמעתי אותה אומרת לי כשזחלתי אל שמיכתי הפרושה ליד הגלגל הקדמי של ג'יפ המג"ד. הנח לי, אל תיגע בי! אני לא רוצה לשמוע יותר על וונוס השחורה!

למחרת טיפסו הקומביינים במעלה הגבעה. בראשה בצבצו בתי הקיבוץ המפוזרים כצעצועים בין העצים. גליה וזיווה הדליקו את הפנסים הקטנים, והאורות הזכירו נקודות צהובות המקשטות כנפיים של פרפר. התיישבנו בשולי החורשה, מול השדה הריק, וחלקנו את כאב הפרידה שווה בשווה, לא סבלנו משתמטים, שהעמידו פנים שהם קוראים, בחושך, ראיון עם שר הביטחון, משה דיין.

אבל, בבוקר בקע קול חדש, שהקים את כל הגדוד על רגליו. השומרים במשמרת האחרונה כבר זיהו את שתי הקוצרות שלנו, שחזרו עם שתי מכונות לכבישת חבילות חציר. הן נעו לאט, פולטות מאחור חבילות מלבניות, שנחתו על השדה, שפניו היו מליאות זיפים צהובים. השחר עלה. עפרוני מצויץ שר וקולו התמזג עם קריאות השמחה לשובן של גליה וזיוה.

"ונוס חזרה!" שר סרוסי ורקד סביב חבילת-חציר. "הורה! בואו ונרקוד הורה!"

גליה שמה קלשון בידו של סרוסי. "אתה יודע בשביל מה הקלשון?" שאלה.

"בשביל לשפד את כל אויבי-ישראל, אמן," אמר סרוסי.

"את זה תעשה אחר-כך," אמרה גליה. "ובינתיים נדגים לכם איך מעמיסים חבילות חציר. מוכנים?"

"מוכנים!" צרחנו כולנו, בלי לדעת מה מחכה לנו.

אלה שהיו באמצע לעיסת בוטנים או סוכריות "טופי" כמעט ונחנקו מרב התפעלות ואלה שהראש שלהם היה מוטה אחורנית כשלגמו מיץ ענבים, שהשקמיסט הביא במקום ה"טמפו" שאזל, הצטערו שלא הספיקו לראות במו עיניהם את הפגנת הכוח של גליה וזיוה. "עוד הפעם, עוד הפעם!" קרא סרוסי, ששכח שהוא יושב על חבילת-חציר ולא באצטדיון "בלומפילד" ביפו. זיוה התקרבה אליו, שיני הקלשון מופנים קדימה. סרוסי קם וזז הצידה. זיוה שפדה את החבילה בקלשונה, הניפה אותה כלפי השמים וצעדה בינינו כשכולנו מוחאים לה כפיים בהתלהבות אמיתית.

"עכשיו תורכם," אמרה גליה וחלקה קלשונים לאלה שמחאו-כף בהתלהבות הכי גדולה.

ליזרוביץ, חורי, סרוסי ואשקר היו בין הראשונים שנעצו קלשונים בחבילות החציר וניסו להרים אותן. אחרי שלושה-ארבעה צעדים נשרו החבילות והקלשונים התנודדו באוויר עד שהשיניים התנגשו והשמיעו קולות של קרב-חרבות.

קופמן ניסה להרים חבילה בלי קלשון. הוא משך בחבלים. החבילה התפרקה וקופמן מעד ונפל. רוזנבלט עזר לו לקום ותמך בו וליווה אותו לצל. ובינתיים הושיטה גליה קלשון לאהוד וזיוה הושיטה קלשון לעוזיאל. מפקדי הטנקים האחרים המשיכו לעמוד ברגליים פשוקות ולא זזו. גליה הרכינה את ראשה ועשתה מין תנועה, כמזמינה את אהוד לריקוד.

אהוד כיסה את עיניו במשקפיים נגד אבק ושאל: "באיזה חבילה להתחיל?"

"לפלטפורמה לא איכפת," ענתה גליה, "היא רק רוצה שכל החבילות יהיו עליה."

אהוד ועוזיאל הניפו שתי חבילות וצעדו בגב זקוף. גליה וזיוה הסיעו את הטרקטורים, שהפלטפורמות היו רתומות אליהם, בקצב איטי. אף אחד לא הצליח להעמיס יותר משש-שבע חבילות. הקלשונים עברו מיד ליד, כאילו היו עשויים מברזל לוהט, שקשה לאחוז בו יותר משלוש דקות. המדים נרטבו מזיעה ואלה שפשטו את החולצות הצטערו בגלל האבק שנדבק לזיעתם והפכה אותה לבוץ דביק, שחתיכות קש נתקעו בו ודקרו כאילו היו קוצים של סברס.

אני עמדתי בצל, במקום אליו לא הגיע האבק, אבל בהפסקה, כשכולם לעסו ושתו, נטלתי קלשון. אתה יכול, לחשתי לעצמי, אתה יכול להניף חבילה כמו דגל ולשאת אותה לפלטפורמה. הכובע נפל לי. הרמתי אותו וחבשתי אותו בחזרה. אחר-כך פשקתי את רגלי. חבילת החציר התנודדה קצת, כאילו דגדגו אותה שיני הקלשון והצחיקו אותה. ניסיתי עוד פעם. החבילה התהפכה על צידה. הספר, שהיה בכיסי, נשמט ונפל ואני דרכתי עליו. כולם הביטו בי. גליה קמה וניגשה אלי. ירכיה התנודדו כשתי חיות-בר שיצאו מן הסבך והעזו להתקרב ליצור שגירה את סקרנותן.

הרמתי את הספר ונערתי מעליו את גבעולי-הקש. "נרקיס וגולדמונד," אמרתי לגליה, "של הרמן הסה."

לקחה מידי את הספר, עלעלה בו והתחילה לקרוא בו ובאותו הזמן לעסה בוטנים שהידרדרו אל תוך פיה מתוך שקית ניר-חום. גם זיוה הצטרפה אלינו והתחילה לקרוא גם היא. עמדתי ביניהן כמו גולדמונד, ששוכב במיטה אחת בין שתי האחיות, יוליה ולידייה. לקחתי את הספר, דפדפתי בו בחיפזון ונתתי להן לקרוא את הקטע המתאר איך גולדמונד מלטף את ירכיה של יוליה, כדרך שמלטפים חתול, ובו בזמן מנשק את לידייה

גליה בלעה את עיסת הבוטנים שמילאה את פיה וצחקה צחוק שהתגלגל לכל אורך השדה כמו שיח-יבש שנעקר ושהרוח משחקת אתו כמו כדור. ובו בזמן, כליווי, נאנחה זיוה מין אנחה שהיו מהולים בה גם כאב-געגועים לאהוב הרחוק מן הבית, וגם זיכרון ליל-אהבה, שעדיין יכלה לסחוט ממנו הנאה. עיניהן נתכסו דוק לבן, כצעיף שקוף שמכסים בו פניו של תינוק, להגן עליו מפני שמש וזבובים. הן בקשו ממני את הספר ואני אמרתי שאני נותן להן אותו במתנה. ושוב צחקו שתיהן, וחברי, שכל הימים רצו עם משקאות וממתקים, היו עדים להצלחתי: אני הוא זה שהצליח להוציא מגליה צחוק נפלא מאין-כמוהו ומזיוה אנחת-אוהבת. וכל זה בעזרת ספר שנפל מהכיס!

ביום ששי אחרי הצהרים הביאו אשקר וליזרוביץ חמש- עשרה קופסאות-פח ריקות של ביסקויטים והעמידו אותם בשורה. ליזרוביץ פתח חבילה של נרות ושם בכל קופסא שני נרות.

"אתה מתכוון לסמן לגדוד בנרות את הדרך לעזה?" שאל סרוסי.

"או את הדרך לוונוס השחורה?" שאל חורי.

"הערב כולנו מדליקים נרות של שבת," ענה ליזרוביץ בקול רציני.

אחרי ארוחת הערב לקחנו כל אחד את קופסתו והלכנו בשורה אחרי ליזרוביץ. הוא הוביל אותנו אל מדרון מסולע, ריק מטנקים ומזחלמים. הנחנו את הקופסאות על הסלעים וישבנו לידן. ליזרוביץ ברך, בשביל כולנו, ואחר-כך העברנו את קופסת הגפרורים מיד ליד והדלקנו את הנרות.

שלהבות הנרות האירו כמו נורי-תאורה, שנורו לאותת ליקירנו שבעורף שאנחנו עדיין כאן, יושבים וממתינים.

עצמתי את עיני וראיתי את שלומית מדליקה נרות-שבת בפמוט הברזל, מעשה ידיו של הפסל פלומבו. לקחתי את ידה בידי ויחד יצאנו אל החצר.

"אנחנו כמו שני קיפודים מאוהבים," לחשה שלומית ואני נענעתי בראשי והתכופפתי להסתכל בגחלילית וניסיתי לפתות אותה לטפס ולעלות על אצבעי.

------------------------------------ סוף ----------------------------------------

חזרה