קטע מתוך הפרק - מטר אבנים

"צריך לעקוף את זורקי האבנים", לחשתי לעצמי, "להפתיע אותם מאחור. אם אצליח להגיע אל ראש ההר בלי שירגישו בי – אוכל לרדת אליהם מלמעלה ולתפוס לפחות אחד מהם!"

מיהרתי עד כמה שיכולתי לאורך הסלעים, עד שמצאתי מעין פתח מאורה ירוק להשתחל בו ולטפס. אסור היה לי לשים לב לשריטות, לכאב ולטיפות הדם. "למעלה, המשך לרוץ למעלה", ענפים נתקלו בכובע הפלדה שלי, מאחורי שיח גדול נתקלתי במישהו בבת אחת.

שנינו כמעט שנפלנו. אני, בכל אופן, החלקתי קצת למטה. כשהרמתי את ראשי ראיתי ילד צנום, המנסה לאחוז בענף ולהיעזר בו כדי להתרומם.

תפסתיו ברגלו ולא עזבתי אותה. ידעתי שעכשיו יתחיל המאבק, ושעלי למהר ולמצוא פיסת אדמה ישרה כדי להזדקף. נעלו של הילד היתה קרועה, וכשנפגשו עיננו ראיתי שלא אכפת לו שאני מסתכל על הנעל הקרועה. הוא התחיל להתפתל, כאילו היה חיה שנלכדה במלכודת.

שניות יקרות חלפו. לא הירפיתי מן הרגל. הסתכלתי אחורנית. חששתי שילד אחר יתקוף אותי מאחור, וכשסובבתי את ראשי חטפתי מכת-עפר שהילד זרק על פני. למזלי פגעו גרגירי האדמה החומים והקשים בסנטרי ובשפתי. גרגר אחד נמס בקצה פי, וחשתי טעם מריר-מלוח על לשוני. ירקתי הצדה, ובו בזמן משכתי את הילד אלי בחוזקה. לא דיברתי אליו. גם הוא שתק. עיניו השחורות והנוצצות הסתכלו בי במבט משונה. אף פעם בימי חיי לא הסתכלו עלי במין מבט שכזה. מבט מלא שנאה!

הוא ניסה להתרומם ולעמוד על רגליו, ואז, בבת-אחת, נקרעה החולצה! שנינו נדהמנו. עזבתי את חלק החולצה הקרועה שבידי. הבד נתלה על קוץ. אני מצטער על החולצה – רציתי לבקש סליחה אבל שתקתי. רמזתי לו להובילני למטה, אל הכביש.

לא הרפיתי מזרועו. הוא לא שם לב אלי, משחיל עצמו בחללים צרים שבין שיחים וסלעים. הרגשתי שהילד המוביל אותי אחריו רוצה להוכיח לי משהו. האם הוא רוצה שארגיש שהוא מכיר את כל מסתרי המדרון הזה היטב-היטב, כאדם המכיר את חצר ביתו – ואילו אני תועה בו כאדם שנקלע לארץ נוכריה?

חזרה