פרק תשיעי

ארץ אריות אגדית, או: חשיבותם של חלומות

הלביאה פוסעת בכלובה. שריריה תופחים ונדרכים. הרוח נושאת אליה ריחות של צבאים, יעלים ואַיָּלות. ריחות מגרים, קוראים לצאת וללכת בעקבותיהם.

מעבר לקיר, בכלוב השכן, רובצים האריה והכפיר עצומי עינים. האריה על המדף והכפיר על דרגש עץ חדש, שעובדי גן החיות התקינו עבורו.

הגור שורט את דרגשו. ניביו מִתְאַוִּים גם הם להִנָּעֵץ בבשר העץ הרך.

"חלום," נוהם האריה, "עצום את עיניך וחלום."

"איך אתה רוצה שילמד להתנהג כאריה," נרגנה הלביאה, "כשהוא שרוע כל היום על צידו עצום עיניים?"

"מה את רוצה שאעשה?" שאל האריה. אריות תמיד נעשים רגישים וותרניים כשהלביאה זועמת.

"למד אותו להכיר בחשיבותם של ריחות," אמרה הלביאה, "ריח בשר ציד יעורר את שריריו, יעודד אותם לגדול ולתפוח."

האריה נהם נהימה לא ברורה. הוא טלטל את שערות רעמתו והן נשמטו והשתלשלו מחוץ למדף העץ.

"תן לו עצם לגרום אותה," אמרה הלביאה. "תן לו להתרוצץ בכלוב כשהיא אחוזה בין שיניו. הנח לו לקפוץ, לרוץ... קום ושחק אתו משחקי ציד..."

"אני מלמד את כפירנו לרוץ ולקפץ בחלומותיו," אמר האריה. "אני רוצה שיבקר, כמוני, במקום שהוא ראוי לו: בארץ הָאֲרָיוֹת הָאֲמִתִּית."

"ארץ הָאֲרָיוֹת הָאֲמִתִּית היא פרי דמיונך," אמרה הלביאה, "גם אתה וגם אני יודעים כי אינה קיימת כלל."

"איפה היא ארץ הָאֲרָיוֹת הָאֲמִתִּית ?" שאל הכפיר בסקרנות.

"אין יודע היכן היא אותה ארץ אריות," ענה האריה, "כל אריה בורא אותה לעצמו בחלומותיו."

הגור הביט באריה בתחינה, מבקש שיספר לו עוד ועוד.

האריה הגביה את ראשו כבד הרעמה ושאג שאגה גדולה. השאגה לא הָיְתָה מְכֻוֶנֶת אל אף אחד משוכני הכלובים בגן החיות: מְכֻוֶנֶת הָיְתָה ליצורי עולם חלומותיו, לבשר להם על בואו.

הגור רעד על דרגשו.............

אחרית דבר

לא בקלות מצאתי את האריה שלי, את האריה בעל החלומות. הרבה טרחתי עד שבחרתי בו מבין כל האריות.

מי שיש לו חבר אריה, מרגיש חזק וחופשי, גא ואמיץ.

ואם ספרי זה יעודד, ולו רק קורא אחד, להתידד עם אריה (אם רק יתמזל לו מזלו והוא יפגוש את האריה שלו) – יהיה זה שכרי.

חזרה