ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים

פרק שני

מה עושים?

אני כל הזמן חושב רק על מיכל.

יש לי את מיכל כמו שלצב יש שריון. אני סוחב אותה, במחשבות, לכל מקום אליו אני הולך. אני מדבר אליה. אני שומע את קולה. המוח שלי מלא, כמו כיס שהכניסו לתוכו יותר מדי דברים. אני לא יכול להכניס לתוכו שום דבר, חוץ ממיכל.

והכי-הכי אני רוצה להיות לבד. הטלוויזיה בחדר שלי סגורה. על השולחן שלי מונחים ספרי הלימוד והמחברות. הם פתוחים. אבל, אני לא קורא וגם לא כותב. הזמן חולף לו בשיא המהירות ואני עוד לא הכנתי שיעורים. אני חולם שמיכל מסתכלת רק עלי, ומקשיבה לכל מה שאני אומר. פעם חלמתי שיש לי כנפיים ענקיות ושאני עף מעל האוקיאנוס. עכשיו אני לא רוצה לעוף. עכשיו מספיק לי לשבת עם מיכל בחדר הקטן שלי ולדבר, בלי-סוף!

ואז, קרה משהו שקלקל את הכל.

המורה שאלה אותי שאלה ואני עניתי תשובה מטופשת, שהצחיקה את כל הכיתה.

וגם מיכל צחקה, יחד עם כולם!!!

הכל החשיך סביבי, זה היה כאילו מישהו ניתק את זרם החשמל. לא יכולתי להביט בפנים הצוחקות של מיכל. הייתי מוכרח לסובב את הראש הצידה. בקושי יצא לי קול מהפה, אבל המשכתי לדבר, תיקנתי את עצמי ועניתי את התשובה הנכונה. המורה שאלה האם יש למישהו מה להוסיף על התשובה שלי. אף אחד לא הצביע. התשובה שלי הייתה מושלמת, וכל מלה נוספת הייתה מיותרת.

מישהו אחר היה בוודאי שמח על זה שהוא נחלץ מבושה, אבל אני בכלל לא הייתי שמח. מראה מיכל הצוחקת נחקק בלבי, ואני ידעתי שאין מוחק בעולם המסוגל למחוק את המראה המכאיב.

חזרה