ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים

דברים בהשקת הספר "הצוללת של אמנון ושלי"

בבית אריאלה 30 לאוקטובר 2008

יהודה אטלס

ערב טוב.

כשחשבתי מה אני הולך להגיד כאן הערב, לקחתי דבר ראשון לקריאה שנייה את ספר השכונה הראשון של ברוך, "פרצוף צנע". אהבתי את הספר הזה כשהוא יצא. אהבתי אותו עוד יותר בקריאה השנייה. כמו שנהגו לומר פעם, בא כשמן בעצמותי.

אני לא יודע אם שמתם לב איזו ברכה טמונה בקריאה שנייה של ספר טוב, גם בראייה שנייה של סרט טוב. בפעם הראשונה אתה קורא או רואה את ה'מה', מנסה להבין מה קורה שם, לא לאבד קשר עם הדמויות ועם השתלשלות העלילה. בפעם השנייה, כשאת העלילה אתה כבר מכיר, אתה בוחן דרך הקריאה את ה'איך': איך זה כתוב, איך הוא עשה את זה, איך דבר משתלשל מדבר, איך הולמות המילים את התוכן, איך נבנות הדמויות ואיך מתפתחים היחסים שביניהן. איך טווה הכותב את הפיסות השונות של הפאזל לתמונה שלמה אחת. בפעם השנייה אתה קולט טוב יותר משפטים וצירופים פניניים, שגורמים לך לאבד נשימה לרגע.

זאת הסיבה שכל-כך נהניתי מהקריאה המחודשת ב"פרצוף צנע", ואחריו בספר החדש, "הצוללת של אמנון ושלי", שלצורך העניין קראתי מייד פעמיים. גם כאן וגם כאן, הקילוח – האופן שבו ברוך תור-רז מספר אתהסיפור – בא כמו שיקוי נדיר, כליל יופי, שזולג לך לאט-לאט ומתפשט בחדרי המוח ומעניק לך שעה ארוכה, נפלאה, של מתיקות. כן, מתיקות, למרות שהדברים שמסופרים שם לא תמיד כל-כך מתוקים.

המתיקות באה, לתחושתי, משלושה דברים, שהם אחד: מהקבלה, מהסליחה ומהחמלה שיש בסיפורים של ברוך. ולהלן הנימוקים:

אלה, בפירוש, ספרים אוטוביוגרפיים. הילד המספר, ברוך, שהוא תור-רז עצמו, מספר על ילדותו בשכונה תל-אביבית דלה, שכונת שפירא, בתקופה שלפני ואחרי קום המדינה: הווי, משחקים, טיפוסים, משפחה, יחסים, חלומות. "מגופו של עולם אל אורו ערגתי", כתב ביאליקבשיר 'זוהר', ומה שהוא כתב מתקיים גם לגבי ילדי השכונה ההיא. אצל ברוך, המספר, מתבטאת הערגה אל האור בקריאה, בחברות פעילה בקן הנוער העובד, גם באהבות הנסתרות שלו אל ילדות, שלהרגשתו הוא קטן ולא חשוב מכדי שישימו לב אליו. זה מה שאנחנו מרגישים תמיד כשאנחנו מאוהבים, לא? פעם זו קלרה, פעם לינדה, פעם שולמית ופעם יהודית. תמיד הן חידתיות, לא מושגות, חלומיות. הנשים שאנחנו עפר תחת כפות רגליהן, שבדרך כלל יתחתנו בסוף עם אחרים.

הערגה לאור של אחיו של ברוך היא בנגינת הכינור שלו. הילדים האחרים, ברובם אינם קוראים וכביכול אין בהם געגוע רוחני. רק לכאורה. מה זה הגעגוע הזה לאור? שלחיים שלנו תהיה איזו שהיא משמעות, נשמה יתרה, איזה שהוא מרכיב שירומם אותנו מעל היומיום השיגרתי והאפור. בספרי השכונה של ברוך גם לילדים הארציים ביותר יש געגוע כזה. בעצם, למי אין. הזיקה שלהם אל האור מתבטאת דרך המשחקים שלהם, דרך האבחנות המדהימות של מושון בענייני הבנדורה ה'ראסית', בהעפת טיארות – עפיפונים – לאוויר. בספר הקודם זה העפיפון הענקי, שהכינו כקישוט לקן התנועה, שבסוף גנבו והעיפו אותו, כי עפיפון הרי רוצה לעוף, ובספר השני בעפיפון בעל שלושת הראשים, פרוייקט כמעט מגלומני, שכולם שילבו כוחות ומאמצים כדי ליצור אותו, ובסוף הוא גםהתרומם והמריא. כל אחד מילדי השכונה ההיא, בדרכו הוא, הוא עפיפון שרוצה לעוף. אתה רוצה לעוף – משמע אתה קיים.

הגעגוע לאור היא גם נחלת המבוגרים. אבא של ברוך, הגרז'ניק שתמיד מריח מגריז, הוא האבא הסמכותי, שיודע לחלוק לילדיו אמרי מוסר והדרכה לחיים, גם סטירת לחי בעת הצורך. זה אבא שקורא, שער ומעורב בכל מה שקורה מסביב, בשכונה, בארץ, בעולם. אבא שדוחף את בניולהשכלה, לקריאה, לאכפתיות, לנגינה, כל הזמן. אב עם מרכיב מוסרי עמוק, שרואה ברכישת כמה קופסאות קציץ-בשר בשוק השחור חטא בל יכופר ובגידה בכל האידיאלים.

ברוך, המספר, מתאר את עצמו כילד רוחני בין ילדים פיזיים, כוחניים. ילדים כמו ברוך סבלו ויסבלו תמיד. ליד הילדים החזקים, הארציים והתוקפניים ההם הוא מעין רכיכה, תולעת ספרים, אחד שהאסוציאציות שלו נקשרות תמיד לדברים שקרא. ילד שמדמיין את עצמו כגיבור של דראמות ספרותיות ושל רומאנים רומאנטיים. כולם מכנים אותו 'גנדי', גם מפני שהוא קטן ורזה, וגם מפני שהוא מזכיר להם ברוחניות שלו ובהיעדר המוחלט של אלימות שבו את המנהיג ההודי ההוא. הוא ילד שתמיד חוטף מכות, ואפילו לא מתלונן. ילד שאחרים פוקדים עליו מה לעשות. ילד שמחכה תמיד לתגובת האחר, לליטוף או למכה. וכך הוא מתאר את עצמו במילים: "אחד שקורא ב'דבר לילדים' ומחליף הרבה ספרים בספרייה, שהכול נופל לו מהידיים וכל מה שהוא גוזר או חותך יוצא לו עקום".

הוא מזכיר לי תמיד את חזרזיר מ"פו הדוב": יצור קטן מאוד, שתמיד מפחד, ובצדק. אבל, בדיוק כמו חזרזיר ההוא, כשצריך, ברוך יודע גם להתגבר על הפחד ולהיות גיבור. לחזרזיר, כזכור, היה העוז לקפוץ לכיס של קנגה, כשהחבורה כולה ביצעה את פיגוע המיקוח של חטיפת רו. חזרזיר היה זה שיצא מחלון מהבית של ינשוף שהתהפך בסופה, כדי להזעיק עזרה. כך גם ברוך הקטן והחלשלוש, החושש תמיד, הוא שנשלח לגנוב את הטיארה שתלויה בקן הנוער העובד, הוא שמנהיג את החבורה לשיט על הירקון ולהרפתקה בשבע תחנות. הוא, שבשקט הכנוע שלו, באהבת ההשכלה שלו, יוצר את האיזון, את שיווי המשקל בחבורה התוססת ההיא.

מושון, בן הסבל, הוא הילד החזק. "גופו החזק לא ידע להביע את עצמו במילים, רק במכות", וזה ציטוט. הוא מתואר כמי "שהיה בכל מקום וידע כל דבר שבעולםיותר טוב מכל האחרים, ומי שאמר אחרת התחרט אחרי שקיבל שניים-שלושה פליקים, שתיים-שלוש סטירות וראסייה אחת". חלק מאלה קיבל גם ברוך, שהוא מעין נושא הכלים שלו. מושון מכה, מושון פוקד, מושון מסמן משימות. מושון, אחרי שהפסיד את כל הבנדורות שלו לצ'ילבה הנצחי שלו, שבתאי, חומס את הבנדורות של ברוך. מושון שולח אותו לגנוב את הטיארה מהקן.מושון, איזו הקלה ואיזה מהפך בהסתכלות שלנו על בן הסבל, הוא זה שמחזיר בסוף לברוך את כל חמישים הבנדורות ועוד ראסית אחת, אחרי שהרוויח את שלו בחזרה משבתאי.

אז עכשיו, אחרי שנים, ברוך יודע לכתוב. מי יודע איפה מושון ושבתאי ודָוי וכל השאר. האם ברוך מנצל סוף-סוף את היתרון המילולי שבידו ותוקע לחברים ההם על המכות, על ההשפלות ועל הסבל? האם יש בו יצר נקמה? האם הוא מתחשבן? אפילו בנרות, לא תמצאו בספרי השכונה של ברוך תור-רז מרירות, תחושת הקרבן, כעס או 'הבט אחורה בזעם'. הוא מביט אחורה באהבה, בקבלה, בהבנה, בחמלה מלאה. גם על מרכיבי האלימות בחיי השכונה. האלימות ההיא הייתה חלק מהשִגרה, כך עשו כולם. אבל היא הייתה עטופה בחום משפחתי ושכונתי.

והילדים ההם, מושון, שבתאי, והאחרים, לא היו סתם ילדים כוחניים או אלימים. הייתה בהם מנהיגות אמיתית. הם ידעו לארגן, לחלק תפקידים, לסמן מטרות, לחלץ את החבורה מצרות, להגות ולהפיק פרויקטים, שבהם כולם מאחדים כוחות ומשתפים פעולה. הם ידעו, בספר שלפנינו, לתת תמיכה וחברות ואהבה לחבר שחלה בפוליו ונשאר עם רגל משותקת, לסייע לו בהתמודדות עם המצב החדש, ולהחזיר לו את הביטחון ואת האמונה בכוחותיו ובעתידו.

בסוגם המיוחד החבר'ה האלה לפעמים אפילו פילוסופים, שמשחררים לאוויר העולם טקסטים מקוריים, מלאי חוכמה והשראה. כך כשמושון, בן הסבל, שלא קרא ספר מימיו, מסביר לברוך איך בוחרים, מבין כל הבנדורות, את ה'ראסית' האמיתית, זו שתנצח בכל משחק. "צריך", אומר מושון, "לחפש ראסיות דווקא מבין המצטנעות ולא מבין הנדחפות. צריך לחפש בנדורה שוחרת חופש, פראית ויחד עם זה ביישנית, נחבאת אל הכלים. ומה שהכי חשוב, שהיא לא תתחלק לך מהידיים, שתדע איך להחזיק אותה". ברוך, סליחה, אתה מדבר כאן על בחירת בנדורה ראסית או אולי במקרה על בחירת בת-זוג ראסית?

בין הילד ברוך, האינטליגנט, לבין החבורה הכוחנית, מתקיים בדרך פלא איזון נפלא: הם מספקים את היוזמה, את הידיים, את יכולת הביצוע, את כוח היחד, ואילו הוא נותן את הנשמה היתרה, את הניצוץ הרגשי והאינטלקטואלי. הוא מסביר להם דברים שקרא בספרים ובעיתונים, על המלחמה, על נפוליון, על כל דבר שנפלא מבינתם. הוא שמזכיר להם תמיד, שמעל העולם שבו הם חיים יש עולמות אחרים, מלאי יופי, מיסתורין ועניין. הוא המתווך הנצחי בין שני הצ'ילבות, מושון ושבתאי, שמדברים ביניהם רק באמצעותו. הוא שלוקח את חברו הנכה למסעות דמיוניים בצוללת, שבה הם מגיעים לקוטב הצפוני, משחקים כדורגל עם האסקימואים ויוצאים לצוד דוב לבן, כשבדרך הם נלחמים גם בצוללות גרמניות ומסייעים לבעלות הברית לנצח באל-עלמיין. ברוך הוא זה שמספר לכולנו, בסופו של דבר, על החבורה ההיא, ומתאר כל הזמן את כוחות העילוי שלה, שמשכו תמיד את הילדים מלמטה למעלה, למבצעים נועזים, לשלח טיארות לאוויר, להתעלות מהיומיום האפור, העני, המשעמם אולי, אל גבהים אנושיים, אל אור העולם.

למי שלא יודע, כשברוך תור-רז, יליד 1936, סיים את לימודיו בבית הספר העממי, בן 14, ונשלח לעבוד בבית-הדפוס של של נחום טברסקי ברחוב צ'לנוב בתל-אביב. שלוש שנים היה שם שוליה, ותוך כדי כך פגש את הסופרים שהעריץ, שהספרים שלהם נדפסו שם. כשהיה מכין יריעות להגהה, היה מעביר את המכבש על כל טור עופרת פעם נוספת, כדי שיהיה לו ולאביו מה לקרוא בבית. אז גם גמלה בליבו ההחלטה לכתוב סיפורים בעצמו. הנה השאיפה לאור והנה התגשמותה.

אני רוצה לסיים במילים שבהן ברוך פותח את הספר הזה, שכמו בכל הספרים והדראמות הקלאסיות, אוצר בתוכו את התמצית ואת המהות של כל הספר:

"רק פנס הרחוב היה עד לכל מה שקרה ביני ובין חברי הטוב אמנון. היו כאלה שאמרו ששנינו דומים לפרפרי לילה שנמשכים לאור. אבל לנו לא היו כנפיים ובמקומן היו לנו מחשבות, שבעזרתן התרוממנו מעל לגגות של צריפי השכונה ועפנו לכל מקום שרצינו".