אהבה אסורה

סיפור מאת: ברוך תור-רז

אבי עקר דלת מבית ערבי נטוש ביפו, העמיס אותה על גבו, כמו שמשון הגיבור, ויחד ירדנו, במורד גבעת הכורכר, אל הים.

הדלת הייתה רפסודה נהדרת. הגלים הרכינו את ראשיהם, החליקו תחתיה וטלטלו אותה. אבי עלה עליה ראשון. הוא שכב על בטנו וניסה לחתור בשתי ידיו.

"יש לנו 'חַסֲקֶה' כמו זו של מציל בחוף תל-אביב!" צהל אבי ועיניו התנוצצו כשתי בּנְדוּרוֹת רטובות.

כשהגיע תורי לשכב על ה'רפסודה' קיפץ אבי והתיז עלי מים. פתאום, פגע משהו בקצף של גל, לא רחוק מאתנו. זה היה כמו פגיעה של אבן, שמישהו השליך אל הים מן החוף.

"יורים עלינו!" צעק אבי והשתופף.

  קבלתי "עור ברווז" ורעדתי. החלקתי אל מחוץ לדלת וגל הדף אותי והצמיד אותי לרגלו של אבי. ניסיתי להפסיק לרעוד ולא הצלחתי. לפני שבוע כמעט ונהרגתי כש"ספידפייר" הטיל פצצה שהרסה לנו את הצריף, ועכשיו יורים בי ובאבי!

"אין ממה לפחד," אמר אבי, "מה הם חושבים, שאנחנו ערבים המנסים לברוחמיפו? צריך לתת לטמבלים האלה לשמור על ג'מוסים'* ולא על ים!"

שני חיילי "פל-ים" רצו אלינו בזיג-זגים, מתנודדים מצד אל צד על תלוליות החול הזהוב. ובאותו הזמן היה ראשו של אבי מופנה אל גבעת הכורכר, שעל פסגתה היו מפוזרים הביתנים של בית-החולים "דונולו". חלוק לבן התנופף מעבר לגדר התיל, ככנף של ציפור לבנה הכלואה בכלוב.

"מפרש לבן מלבין באופק," אמר אבי לחיילים, שסוף-סוף הגיעו אלינו. הוא דיבר בשקט, בקול של אדם המזמין ספר בספרייה.

"איפה?" שאלו החיילים בדאגה. הם סוככו על עיניהם והביטו על קו האופק, שהיה ריק כמו קו של מחברת חדשה.

*הערבים נטשו ג'מוסים וחיילים שמרו עליהם מחשש שיימכרו את בשרם ב"שוק השחור".

"לא באופק ההוא," צחק אבי, "התכוונתי לאופק אחר."

והוא נופף בידו אל עבר האחות והיא החזירה לו נפנופים.

הגלים הדפו את הדלת אל תלוליות החול. עכשיו ראיתי אותה בברור. היא הייתה סתם דלת ישנה, שרוטה. פתיתים של צבע ירוק נשרו ממנה ונדבקו לבטנו של אבי. הוא נער אותם כשהבטיח לחיילים שלא נרד עוד אל הים.

"בוא, נגיד שלום לאחות מרגרטה," אמר אבי, ואחר-כך נעשה 'טוש'".

מרגרטה עמדה במסדרון, בין שני שיחי ורדים, אחד צהוב ואחד אדום. היא הייתה גבוהה ושערה החום היה מפוזר על כתפיה. כפתורי החלוק הלבן היו כמו שורה של זקיפים נאמנים העומדים על משמרתם. ורק למעלה עזב  זקיף אחד את משמרתו והחלוק נפתח ומבעד לפתח נתגלה נוף ואדי צר בין שני הרים, ומעליהם דאה צלב עשוי זהב.

מרגרטה רכנה מעלי, לטפה את שערי הרטוב ודברה אלי בצרפתית. לא הבנתי אף מילה. המלים הזרות היו כמו קולות של בעלי-חיים לא מוכרים. מהופנט עקבתי אחרי תנועות הצלב. צל כיסה אותו. סודני-פצוע, חסון וגבוה דידה על שני קביים ונעצר בין מרגרטה לבין השמש.

אבי התעלם מהסודני והוציא מפיו מלים אחדות בצרפתית. מרגרטה לא ענתה לאבי ורק נענעה בראשה. היא לקחה מהסודני את הקב הקרוב אליה, שלבה את זרועה בזרועו והלכה יחד אתו לחדרו, שהיה בקצה המסדרון.

ובינתיים יצאו אל המסדרון ששה פצועים, לבושים בפיז'מות בצבע תכלת. אבי שוחח אתם בערבית, באנגלית ובעברית, וכשמשכתי בזרועו בחוסר סבלנות, כי רציתי לעשות "טוש" ולהתלבש, פקד עלי אבי להישאר בשפניולית.

 

המגבת החליקה מגבי. אחד הפצועים נער גרגירי-חול מכתפי וצחק. אבי צחק יחד אתו. פצוע אחר ליטף את לחיי ואת ראשי. הוא היה שמנמן, כאבי, וקרח כמוהו. גם שפמו הדקיק היה דומה לשפמו של אבי. עיני הפצוע האדימו מדמעות. אבי נתן לו את המגבת והפצוע ניגב בה את עיניו.

"יש לו בן בגילך, בקהיר," לחש אבי.

במקלחת סיבנתי את גבו של אבי בסבון כביסה גדול של "שמן", ואבי סיבן את גבי ואת שערותי.

"למה נתת להם לגעת בי?" שאלתי בקול מרוגז, "הם אויבים, הם ירו על חיילים שלנו."

אבי דחף אותי אל המים הקרים והחזיק אותי בכוח, כדי שלא אברח. "אין לי זמן עכשיו ללמד אותך את חוקי אמנת ז'ניבה," אמר אבי ושחרר אותי. "אני רק רוצה שתבין שאנחנו מחויבים לתת טיפול טוב לפצועים-שבויים. ואל תשכח שגם חיילים שלנו נפלו בשבי!"

לבשתי מכנסי-חאקי קצרים וחולצה של "הנוער-העובד". אמי השחילה בחולצה שרוך נעלים חום, במקום השרוך האדום, שהלך לאיבוד. כשחזרנו לחדר לקח אבי את תרמילו והתחיל לתחוב לתוכו תחתונים מלוכלכים, גופיות וגרביים.

"אני יוצא לראות מה שלומה של אמא," אמר אבי. "אם תרצה משהו תבקש מיששכר."

התיישבתי על המיטה והרכנתי את ראשי. לא רציתי שאבי ייגלה שאין לי בכלל מצב-רוח להישאר ב"דונולו" לבד.

"תעבור ליד הקיוסק?" שאלתי

"אתה רוצה שאקנה לך 'דבר-לילדים'?" שאל אבי.

"אני רוצה 'רומן-זעיר' חדש," אמרתי, "אני אחזיר לך את הכסף."

"אתה רוצה עוד פעם לשכב במיטה עם שכל מטומטם בגלל מה שמודפס על ניר זול שמצהיב אחרי יומיים בשמש?" שאל אבי ופניו האדימו מכעס. "שכחת כבר שבגלל 'רומן-זעיר' לא הלכת למקלט בזמן אזעקה וכמעט נהרגת כשהפצצה נפלה על-יד עץ הקזוארינה?"

"הייתי בדרך למקלט," אמרתי.

"לפחות תודה שבגלל עלילה המצוצה מן האצבע התעלמת מהאזעקה," התעקש אבי.

"אני מודה," אמרתי.

"'רומן-זעיר' תקנה לבד, בלי שאני אראה," אמר אבי. "ואני אעשה מה שהמורה דב לימד אותי לעשות ואביא לך ספר מעניין."

הוא יצא והשאיר את הדלת פתוחה. נעלתי סנדלים ויצאתי אל החצר המגודרת. רוח ים חזקה נסתה לדחוף ולהפיל אותי. הסתתרתי מאחורי עץ וארבתי למרגרטה.

                                        

                                        ב.

היא עברה מחדר לחדר, הודפת לפניה את עגלת-תרופות. עכוזה היה מופנה אלי והוא התנועע כמו שני ראשים של חברים המסתתרים מתחת לסדין.

כשנכנסה לאחד החדרים הסתתרתי מאחורי שיח ורדים. ריח מתוק אפף אותי. כשיצאה ראיתי איך "המפרש הלבן" של חלוקה נסוט הצידה,  ולעיני נתגלה 'תורן'  לבן, וחלק

"צו-צו-צו," צקצקה מרגרטה בלשונה ורמזה לי לצאת ממחבואי ולגשת אליה.

השחלתי עצמי בין שלבי מעקה העץ ורצתי אליה כמו שרצתי אל אמי, כשקראה לי. היה רק הבדל אחד, שהשתדלתי לא לשים לב אליו: הייתי אדום כמו הוורד, כאילו נדבקתי ממנו ב"אדמת", והלב שלי עלה וירד כמו "יו-יו".

היא ליטפה אותי. שמתי את ראשי על מותנה. ריח נעים של "קולוניה" נדף מגופה. התאוויתי לגעת בה, אך שתי ידי חשבו אחרת והכניסו את עצמם עמוק-עמוק לכיסים.

" hands up" פקד עלי מישהו מאחור והצמיד אל גבי קנה של "סטן". "ידיים למעלה!"

היה זה יששכר. הוא משך בחולצתי והרחיק אותי ממרגרטה. "אתה יודע לפרק ולהרכיב 'סטן' בעיניים עצומות?" שאל.

"עוד לא ניסיתי," אמרתי.

"אם לא תתאמן אף פעם לא תצליח," אמר.

אמרתי שלום למרגרטה והלכתי אחריו אל החדר. יששכר פרש עיתון על הרצפה והתחיל לפרק את הסטן בעיניים עצומות. אברם, שהיה לבוש רק בגופייה ובתחתונים, כיסה את עצמו בסדין. לאון התכונן גם הוא לשכב.

"לסגור את הדלת?" שאל לאון.

"סגור את הים," אמר אברם ופיהק בקול-רם.

"ומה אעשה עם הגלים?" שאל לאון.

"תכניס אותם למחסנית של ה'סטן'," אמר אברם והסתכל עלי. "אהרון יוצא כמעט כל ערב הביתה ולנו הוא אומר שהחופשות בוטלו עד ל'הפוגה'!

"אבא לא הולך הביתה," אמרתי, "הצריף שלנו נהרס בהפצצה."

יששכר הצמיד את הקנה של ה'סטן' אל עינו והשקיף מבעדו על לאון. "ברוך צודק, "אהרון סיפר לי שהגיש בקשה לגור בבית ערבי נטוש ביפו עד שיקבל פיצויים לנפגעי מלחמה ויבנה בכסף  את הצריף מחדש."

קבלתי את הקנה והשקפתי מבעדו על הים.

"מלוכלך?" שאל יששכר.

"מי?" שאלתי.

"הקנה," אמר יששכר. "הוא צריך להיות מבריק!"

"הוא אף פעם לא יהיה מבריק," אמר לאון. "את ה'סטנים' הטובים נתנו ל'חיות הנגב' ול'שועלי שמשון', ולנו נתנו את הכי 'ז'יפטים' שנשארו במחסן."

"אז לך ל'שועלי שמשון'," אמר אברם, "מה אתה עושה כאן?"

;הוא אוכל ריבה עם סרדינים ומסתכל ברגליים של מרגרטה," אמר יששכר וקרץ לי בעינו, כרומז שהוא יודע שגם אני עושה את אותם הדברים.

"ל'שועלי שמשון' מקבלים רק קיבוצניקים ואשכנזים מצפון תל-אביב, שלמדו בגימנסיה, ולא בחורים כמונו, שהלכו לעבוד בנגריות ובגרז'ים," אמר לאון. הוא הוציא מתרמילו שקית גדושה "פיניוניקוס", גרעיני חמנית, והתחיל לפצח את הגרעינים כשהוא יורק את קליפותיהם לכיוון הדלת.

רציתי לקחת גרעין, אבל יששכר אמר שאני אעביר מלח, באצבעותי, מהגרעין ל'סטן'.

"עוד לא למדת בבית-הספר שמלח עושה חלודה?" נזף בי יששכר.

"המוח שלי חלוד לגמרי מהמלח של הים," נאנח אברם וכיסה את ראשו בסדין.

"יש לך 'רומן זעיר'?" שאל לאון. הוא ירק את הקליפות שבפיו ואחת הקליפות עפה ונדבקה לקת של ה'סטן'.

העמדתי פנים שאני מנסה להוריד כתם של חלודה מהקפיץ של ה'סטן' ולא עניתי.

"תן לו חוברת," אמר יששכר, "אולי היא תרפא אותו ממחלת הפיצוח."


הוצאתי מהתרמיל את החוברת. לאון ניגבבסדין מיטתו את אצבעותיו הדביקות מרוק וממלח וקרא בקול: "פול פורו: שבע נשים."

quot;שבע נשים? איפה?" שאל אברם וחשף את ראשו.

"שלם עשרים גרוש ואגלה לך," אמר לאון, "המחיר מודפס, שחור על גבי לבן."

"בעשרים גרוש אני יכול להביא הביתה מהשוק סל מלא ירקות ולקבל אהבה מאשתי," אמר אברם.

"אחת כזאת לא מחכה לקישואים ולעגבניות מ'שוק הכרמל'," אמר לאון והראה לאברם את תמונתה של השחקנית ג'יין מנספילד המציגה לראווה את זרועה החשופה.

"טרונצ'ו (צנון)," אמר אברם, "תסתכל טוב-טוב באיזה צד נמצאת הנקודה מעל לאות שין!"

"בצד שמאל," אמר לאון.

"שבע נשים," אמרתי, "זה השם הנכון של הרומן הזעיר."

"והוא חולם על שבע!" אמר אברם וצחק בקול צרוד, ואחר-כך השתעל. "הוא חושב שאפשר למלא שקית ניר בנשים, כאילו היו גרעינים."

"שבע מנשים?" אמר יששכר, "על דבר כזה עוד לא שמעתי."

"על הרבה דברים עוד לא שמעת," אמר אברם, "יש לך מזל שהילד נמצא אתנו, אחרת הייתי מספר לך ספורים שמה שקורה בהם קורים רק בחלומות."

"תפסיקו לקשקש," אמר לאון, "אני רוצה לקרוא בשקט על גבורת הסיפור. שמה לוסי. היא קמה ממיטתה בחמש-וחצי  ולבשה גלימת-בוקר מקושטת בפרחים אדומים."

"איזה פלא, איזה פלא, שישנן נשים כאלה," שר אברם ומחא כפיים.

"אני חושב שיותר טוב היה אם היית נשאר אצל הדודה לורה ולא היית בא לכאן ושומע את השטויות של שני הליצנים האלה," אמר יששכר.

"אם הייתי סמל, כמו אהרון, הייתי מביא לכאן את הבן שלי," אמר אברם.  כל ה"'חופש הגדול' הוא מסתובב ברחובות, משחק בבנדורות  ומפריח טייארות, ולא פותח את חוברות העבודה "

"אם היית סמל כל השבויים הפצועים היו מורידים את התחבושות ואת הגבס, משאירים אותם על המיטות ובורחים למצרים," אמר יששכר. הוא הרכיב את ה'סטן' והרשה לי ללחוץ על ההדק. הסדן השמיע קול נקישה.

"ה'סטן' מרוח בשמן כמו פרוסת-חציל מוכנה לטיגון," אמר אברם.

לאון נחר.

"עכשיו תורי לנחור," אמר אברם ורמז לי להעביר לו את החוברת.

תלשתי את החוברת האחוזה בין אצבעותיו של לאון ונתתי אותה לאברם.

"לילה טוב לכל החיילים האמיצים," אמר אברם. הוא עלעל בחוברת והשאיר אותה פתוחה באמצע, בין העמודים שמונה-עשרה ותשע-עשרה, וכיסה בה את עיניו. יששכר טאטא את קליפות הגרעינים ופרש על הרצפה שמיכה צבאית אפורה, קרועה קצת בשוליים, ושנינו שכבנו עליה, קצת מעוקמים, כמו בננות.


                                           ג.


למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, חזר אבי עם פרצוף חמוץ.

דבר ראשון, הפך אבי את המיטה הלא-מסודרת של אברם והשליך החוצה זוג גרביים מסריחות, שהשאיר לאון על הרצפה.

"שלא ישכחו שיש מפקד פה," אמר אבי. הוא ניגב במכנסיו את האצבעות שנגעו בסרחון של הגרביים והוציא מהתרמיל כמה דברים שהביא.

"מה הבאת לי?" שאלתי.

"פיג'מה עם שרוולים ארוכים," אמר אבי וקימט את האף, "אמא דואגת שתצטנן בלילה בגלל הרוח הלחה של הים. הבאתי לך גם ספר, 'האי הירוק' מאת קרין מיכאליס. מסופר בו על אשה שידעה איך אורגים בד מסיבים של גבעולי סרפד. חבל רק שהסופרת לא כתבה איך בדיוק מכינים בד מסרפד. זה היה עוזר לנו, כי לא חסרים לנו סרפדים.

"מתי נתקן את הצריף שלנו?"

אבי הוציא את ראשו אל מחוץ לחדר ושטף אותו ברוח המלוחה של הים ואחר-כך הוציא לשון וניגב בה את השפתיים, כמו שמנגבים עם לחם מה שנשאר בצלחת בסוף הארוחה.

"הבטיחו לי בית ביפו," אמר אבי וחייך בשביעות-רצון של אדם שקיבל מה שבקש,"עם ארבעה חדרים ועם חצר פנימית מוקפת חומה ובחצר עצים של לימונים, תותים, תאנים ורימונים!"

"ודודה לורה?" שאלתי.

"מה דודה לורה?" השתומם אבי.

"כלום," אמרתי, "סתם שאלתי."

"סתם רק סותם," אמר אבי.הוא הוציא מהתרמיל קופסת-פח מלאה עוגיות-קקאו עגולות.

"אמא אפתה?" שאלתי.

"כן," אמר אבי, "ואני עזרתי לה, במקומך, ולחצתי עם כוס הפוכה על הבצק."

אבי פתח את מכסה הקופסא וכיבד את עצמו ואותי בעוגיה. נזהרתי שלא יפלו פרורים על הרצפה. אספתי אותם בכף היד, כמתכונן לשמור אותם בשביל הדרורים. אבל, האמת הייתה שבקלות יכולתי למלא אותה בדמעות. רציתי להיות עם אמי, בצריף, ולא בבית ערבי המוקף בחומה. וגם התגעגעתי לבית-הספר.

"מתי יגמר 'החופש הגדול'?" שאלתי.

"מתי שסוף-סוף ילמד אברם לקפל שמיכות כמו שצריך!!!" צווח אבי.

צלו של אברם כיסה אותי. זזתי והתיישבתי על התרמיל.

"קום!!!" צווח אבי גם עלי, "אל תעשה 'קווץ' ממשחת הגילוח!!!"

גלגלתי את התרמיל הצידה והתיישבתי על הרצפה הקרה.


בזמן שאברם קיפל שלוש שמיכות ואת הרביעית פרש, כסדין, על המזרן, עמד אבי "עמידת-סמל", בפישוק רגליים ובגב זקוף. חסר היה לו רק המקל מתחת לבית השחי כדי שיהיה דומה לסמל בריטי. פניו של אברם היו סמוקים, כמו אחרי ריצה בשמש, והוא שר: "שירי, אל תבכי, כי כשאת שרה רואים את שיניך היפות" ואני שרתי יחד אתו, בלב, שאבי לא ישמע, "אי אי, קנטה נו יורס"

כשסיים שאל אברם את אבי איך יוכל עכשיו לישון במיטה מסודרת.

"לא התגייסת לצבא בשביל לישון!" צעק אבי, "קח סמרטוט ודלי ועשה ספונז'ה!"

אברם התנודד כמו דחליל שציפור כבדה נעמדה לו על הראש. "היום לא תורי," לחש.

"אם לא תורך, אז תור מי?" החזיר לו אבי תשובה בלחישה.

אברם נענע בראשו לכיוון שלי. אבי העיף בי מבט מאשים. הרמתי את כתפי וניסיתי לתחוב את ראשי פנימה, ביניהן, כמה שאפשר יותר.

"הוא אורח," אמר אבי.

"אז מה," אמר אברם,  "גם הוא מלכלך."

אבי צמצם את עיניו, וזה היה סימן שעכשיו הוא מתכונן לתת פקודה שחייבים לציית לה ציות מוחלט, בלי שום חוכמות! "אם היום אתם מכניסים אותו לתורנות 'ספונז'ה' אז מחר תכניסו אותו לתורנות שמירה ומחרתיים לתורנות רחיצת-סירים הרים אבי את קולו. "אני אומר בעברית פשוטה וברורה: ברוך הוא אורח והוא עושה רק מה שאני אומר לו לעשות! ברור?"

"בררר" השמיע אברם מין חרחור ולקח את הדלי ויצא למלא אותו במים.



אבי רוקן מהקופסא אל תוך שקית ניר חומה חצי כמות העוגיות וכשעשה זאת נעלמה מפניו הבעת "הסמל" וחזרה אליו ההבעה הרגילה של אבא.תמיד אהבתי לעמוד על ידו כשעשה דברים, כמו החלפת נורה שנשרפה, החלפת רשת-חלון נגד יתושים, או כשהיה מכין את הסנדוויצ'ים, מוקדם בבוקר, כשהוא לבוש בבגדי העבודה הכחולים של מוסך אג"ד. הוא לא דיבר וגם אני שתקתי, ושתי השתיקות שלנו עמדו מחובקות כמו צל.

התרגשתי מאד לקראת הפגישה הקרובה עם מרגרטה. היא הייתה יפה, בתוך מחשבותי, כמו שחקנית קולנוע על המסך, ואני קויתי שהיא תסתכל בדמותה הזוהרת, כמו שמסתכלים במראה, ותתפעל איך קישטתי אותה וייפיתי אותה.

אבי ואני היינו כל כך מלאים בתקווה לפגישה מוצלחת עם מרגרטה, עד שהיינו דומים ל"טייאר" של אופניים, שרק עכשיו נפחו אותו במשאבת-יד והוא קשה ויחד עם זה קל תנועה ומתיז הצידה כל אבן העומדת בדרכו. אבי נתן לי להחזיק את שקית העוגיות כדי שהידיים שלו יהיו חופשיות לנופף לשלום לפצועים, בדיוק כמו שביקשו אלה מהעיר הרחוקה ג'ינבה. אחדים מהשבויים הסתובבו והיפנו אלינו את גבם, אחדים עצמו את עיניהם כישנים או כסובלים מכאבים. אבי התעלם מהם והגביר את קצב הליכתו, עד שנאלצתי לרוץ לצדו. הסנדל שלי נפתח ונשארתי מאחור כדי לסגור אותו. טיפות של רוק התעופפו מהחלון והרטיבו את מצחי. ניגבתי את המצח בזרועי. המסדרון שלפני היה ריק. אבי נכנס אל אחד החדרים ולא ידעתי לאיזה. חששתי לעבור ליד ארבעת החלונות אשר הפרידו ביני לבין אבי.

ראיתי את אבי יוצא מהחדר האחרון ומסתובב סביב עצמו כמו פורפרה. רצתי אליו. הצצתי אל פנים החדר. מרגרטה ישבה על שרפרף, ליד מיטתו של הסודני ומרחה משחה על רגלו הדומה לרגל של פסל צבוע במשחת-נעלים שחורה. עיניה היו עצומות. צלב הזהב דאה, כמו בז משחר לטרף, מתחת לסנטרה.

>"לתת לה את העוגיות?" שאלתי.

"תעשה מה שאתה רוצה," אמר אבי.

"הידיים שלה מלוכלכות ממשחה," אמרתי, "היא לא יכולה עכשיו לנגוע בעוגיות."

"לא איכפת לי," אמר אבי.

"שבוי אחד ירק עלי דרך החלון," גיליתי.

"אתה בטוח? אולי זה היה קצת מים שנשארו בכוס," אמר אבי.

"זה היה רוק," אמרתי.

"אני אתפוס אותו ואשלח אותו למקום שהוא צריך להיות," אמר אבי.

"לאן?" שאלתי.

"למחנה שבויים אמיתי, עם גדרות תיל ומגדלי-שמירה," אמר אבי, "כאן הם שוכבים, כמו בבית הבראה, משמינים ועוד מפנקים אותם ומורחים להם כל מיני משחות כשצריך וכשלא צריך!"

התקרבתי למרגרטה והושטתי לה עוגיה.

"אמא שלי אפתה עוגיות," אמרתי.

מרגרטה המשיכה להעביר את אצבעותיה היפות על הרגל ולא פקחה את עיניה. הסודני הושיט את ידו, הכניס אל תוך השקית את אצבעותיו ולקח שלוש עוגיות. הפצועים רמזו לי לגשת אליהם ואני הלכתי ממיטה למיטה וחלקתי את העוגיות.

אבי ישב על מעקה המסדרון, כפי שנהג לשבת בטיילת שעל שפת-הים.

"חבל שהשקית נקרעה," אמר אבי, "מתחשק לי לנפח אותה ולפוצץ אותה ולהבהיל את כולם!"

"למה מרגרטה לא רוצה לדבר אתנו?" שאלתי את אבי.

אבי פתח את פיו, אבל שום קול לא יצא מתוכו. ממול ישב יששכר על שרפרף, ראשו שעון על גזע העץ והוא ישן שינה רגועה, כבחצר ביתו שבשכונת התקווה. זבובים זמזמו מול פניו, נגנו לו מנגינה שאין לה התחלה ואין לה סוף, וקרני השמש ציירו על לחייו פסים, כמו לאינדיאני, שצבע את פניו בצבעי-מלחמה.

"קח ממנו את ה'סטן'" לחש אבי.

ניגשתי ליששכר ועשיתי מה שאבי אמר לי לעשות. אצבעי נמשכה אל ההדק, אני לא יודע איך, ולחצה עליו. קול ירייה החריש את אזני ובדיוק אז החטיף אבי ליששכר סטירה אדירה, שהעיפה אותו מהשרפרף והפילה אותו על שיח של ורדים אדומים שהיו בשיא פריחתם.

אבל, במקום ריח ניחוח של ורדים התמלאו ריאותיו של יששכר בריח מחניק של אבק-שריפה חרוך!



ד.



אבי ישב עם הגב אלי וכתב את הדין-וחשבון על הסטירה ועל הכדור שנפלט ושכמעט הרג פצוע שהיה בדרכו לבית-השימוש.לבי היה מכווץ, כחלזון המסתתר בתחתית חלל קונכייתו. לא יכולתי להגיד לעצמי שזה לא נכון: הייתי מאוהב במרגרטה, וגם אבי היה מאוהב בה. שנינו בגדנו באמא התחלתי להזיע, בעיקר בכפות הידיים.

לקחתי את הספר "האי הירוק" ופתחתי אותו בקטע המתאר איך כל תושבי האי חשבו שכל העולם שקע בים ורק האי שלהם נשאר יחידי על פני כדור הארץ.הייתי מוכן לעזוב הכל וללכת לאי שכזה.

אבי קיפל את דף הניר לארבע. "התרמיל שלך מוכן?" שאל אותי. "עוד מעט אנחנו יוצאים. בשעה ארבע יש לי משפט צבאי."

הפה שלי היה מלא ברוק. בלעתי אותו בבת-אחת והשתעלתי.

"אל תשב מול ה'קוריינטה', רוח-הפרצים," אמר אבי, "אתה עוד תתקרר ואמא תכעס עלי שלא שמרתי עליך כמו שצריך."

הצעתי לאבי שאני אקרא את הדין-וחשבון ואולי יהיה לי מה להוסיף או מה לתקן.

"אתה רק תנפח אותו בתיאורי-נוף ובמלים כמו 'התבוסס' או 'יששכר היה שקוע בחלום-בהקיץ משכר'," אמר אבי," ואת סיפור פליטת הכדור תתאר בסגנון 'המערב הפרוע'".

"לא נכון," אמרתי.

"אתה שם לב שבזמן האחרון אתה שם, יותר מדי פעמים, את המילה 'לא' לפני המילה נכון?" שאל אבי.

"נכון," אמרתי.

אבי הכניס את הדף לכיסו. "יוצאים!" אמר והפיל את הכיסא.

"לדודה לורה?" שאלתי.

"כן," אמר אבי ולקח את תרמילו. "אמא הבטיחה לי שתבשל אטריות, כמו שאתה ואני אוהבים."

"אם השופטים יורידו אותך לדרגת טוראי," שאלתי והסמקתי, "עוד יעלו אותך לדרגת סמל בחזרה?"

אבי הוריד את ראשו, כעכע בגרונו ולא ענה. הוא העלה את האופניים על השביל המרוצף ורמז לי לעלות ולהתיישב על ה"רמה". הוא רץ כמה צעדים, הניף בזריזות את רגלו והתיישב על המושב. הוא צלצל בפעמון, בלי להפסיק. פצועים אחדים קפצו, ממש ברגע האחרון מן השביל. אבי הסתכל כל הזמן קדימה ואני הסתכלתי על הגלגל. חזהו של אבי סוכך עלי והגן עלי מכל הפגעים שבעולם וגם ממני עצמי, כי לבי התאווה לראות עוד פעם אחת את מרגרטה והייתי זקוק למישהו חזק שירחיק אותי מכאן.

בשער בית-החולים ישב יששכר. ה'סטן' היה תלוי ברצועה על צווארו. את המחסנית החזיק יששכר בידו. נעליו היו מצוחצחות, מדיו היו נקיים ומגוהצים. הסטירה של אבי עשתה ממנו חייל לדוגמא. הוא היפנה אלינו את גבו והסתכל על שיירה של נמלים שחורות שנכנסו מהרחוב לחצר בית-החולים בלי אישור כניסה.

בגללך אבא מוכן להישלח ל"כיס פלוג'ה" ובלבד שלא לשרת עם "ז'מוסאי" שכמותך! לחשתי כשחצינו את השער.

"הייתי שולח אותו לתיאטרון 'אוהל', להחליף את מאיר מרגלית בהצגה 'החייל האמיץ שוויק', אמר אבי וסובב את ה"פדלים" במהירות והאופניים דהרו כמו סוס הנושא על גבו שני עבריינים הנמלטים ממקום הפשע

סוף

חזרה